עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
בת 27,
חיה את החיים.. לפחות מנסה לשרוד אותם.
אני כותבת כאן את מחשבותיי העמוקות בשביל שיעזרו לי בימים קשים / קלים.
חברים
הדס
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
הכניסה אסורה
26/07/2017 12:21
all by myself
אתמול חזרתי מאוחר בלילה לדירה והדלת כמובן הייתה נעולה.
תוך כדי חיפושים חוזרים בתיק גב, התבהר לי שהמפתחות אבדו. 
ישר נכנסתי למוד טכני. 
קודם כל מתקשרים לשותף שיפתח את דלת הדירה.. 
ואחר כך חושבים כיצד משכפלים מפתחות ופורצים את דלת החדר שגם כן הייתה נעולה. 
לבסוף אחרי 8 שעות שבהן ישנתי על הספה, קמתי מוקדם ויצאתי לסידורים, קיבלתי את חדרי בחזרה. 
זאת לא הפעם הראשונה והיחידה שבה נשארתי מחוץ לבית. 
היו מקרים רבים בילדות בהם העובדה שיש לי מפתח לבית לא עזרה. 
בני הבית ההוא החליטו שכצעד נוסף לחרם כללי של בני הבית הם ישאירו אותי מחוץ לבית. 
העובדה שהייתי בגיל העשרה, ילדה, חסרת ישע - לא שינתה דבר. 
המקרה שקרה לי אתמול החזיר אותי שוב לימים ההם. 
רק שהפעם לא בכיתי על אובדן המפתח וכתוצאה מכך על אובדן הפרטיות.
הפעם חייכתי בסופו של תהליך ואמרתי לעצמי יישר כח על שאני תמיד נופלת על הרגליים.

אני מניחה שבהמשך השבוע אאבד עוד דברים מוחשיים מכיוון שאני לא באמת מסוגלת להיות בשליטה כל הזמן. אבל אני לא אהיה מוכנה לאבד את עצמי שוב לעולם. 
2 תגובות
האחת והשניה
22/07/2017 15:30
all by myself
היום תיאמתי שתי פגישות..
האחת עוסקת בענייני העבר.
השניה עוסקת בענייני ההווה ואולי העתיד.
האחת תוכננה בקפידה תוך מחשבה על ההשלכות שלה. 
השניה תוכננה בבזק אפילו ללא מחשבה נוספת.
האחת עם אדם שידע אותי מגיל אפס. 
השניה עם אדם שפגש אותי לראשונה לפני שנה.
האחת מיועדת לפרידה וסגירת מעגל.
השניה מיועדת להיכרות טובה יותר. 
מחשבה על האחת גורמת לי לבכי ולחרדה.
מחשבה על השניה גורמת לי להתרגשות ופיק ברכיים. 
האחת היא עם אבא שלי לאחר עשור שנים של נתק מוחלט.
השניה היא דייט עם בחור שהכרתי בעבודה לפני שנה והגורל הפגיש בנינו שוב. .
8 תגובות
לימונים = לימונדה
17/07/2017 19:48
all by myself
אף אחד לא ידע. 
תמיד אנסה בכל כוחי להראות לכולם שהכל (יהיה) בסדר. 
אפילו אם הכל גועש בפנים.

הדופק עולה.. הנשימה נעתקת והכל גועש בפנים.
חוששת ממה שיעלה שוב על פני השטח.
עולים שלב
מארגנים את הפגישה של החיים
את פגישת הניצחון של החירות.
הולכת לשבת מול החושך של חיי.
אני לא מפחדת ממנו.
כל מה שעובר לי בראש עכשיו זה מה שעברתי בשביל להגיע למעמד זה.
כמה למדתי על עצמי ועל היכולות שלי.
עשיתי מהפך בתפיסה שלי והצלחתי לעלות מהתהום שחייתי בו.
ברור שמדי פעם יש מהמורות שמזכירות לי את התהום הגדולה
אבל בסופו של דבר אני תמיד מתאוששת וקמה זקופה יותר. 
אני חווה את ההישגים שלי במהלך התהליך הזה לסובבים אותי. 
למטפלת שלי שהאמינה לי ובי מההתחלה
ולא חשבה לרגע על אלה שנטשו אותי בגיל ילדות. בעודי חסרת ישע ואונים.
אני למדתי שמלימונים עושים לימונדה ואף אפשר להעשיר אותה עם סוכר.
0 תגובות
חיה בדמות
17/07/2017 01:28
all by myself
לפעמים אני מרגישה כאילו חזרתי בזמן..
לשנת 2004 והשנים שבסביבתה.. 
השנים שבהם גרתי בבית שלא היה שלי..
גם עכשיו אין מקום בעולם שבו אוכל לשייך אותו אליי
אבל זאת לא הבעיה.
בזמנים ההם כשהייתי חוזרת לבית ההוא 
לא ידעתי מי ומה יקבלו את פניי.
לא ידעתי מה צופן לי העתיד.
הייתי אחוזה בפחד משתק ובצמרמורות בכל גופי.
הפחד להעיר את החיה שחיה בתוך אותו בית.
האימה מלעמוד מולה.
אותה חיה חיה בתוך הדמות של אמי. 
אמי בקשר דם.
אך החיה הזאת גרמה לכך שלא הצלחתי להתקשר לאמי בקשר חשוב יותר.
היום, בתור בחורה בת 27.
אני גרה עם חיה דומה. 
רק שהפעם אין לי שום מוטיבציה ועניין להכיר את הדמות שהחיה שוכנת בתוכה. 
הספיק לי לראות את החיה מספר פעמים (יותר מדי) בכדי להחליט שהקשר בנינו הסתיים. 
אך הפעם אני נלחמת. אני לא עוזבת. אני אעזוב בתנאים שלי ובזמן שלי. החיה לא תנצח אותי הפעם.
אני אמשיך לעמוד על שלי. אמשיך להגן על העצמאות שלי. ועל המקום שלי בעולם. 
אף חיה, בדמות אם או בדמות שותפה, לא תכופף אותי. 

0 תגובות
קשר דם
15/07/2017 19:18
all by myself
מה שהתחיל לפני כחצי שנה בתור רגע של חוזק, רגע של הפסקת הסתתרות. 
היום נראה כרגע מכונן הרבה יותר.
לפני חצי שנה הייתי על אוטובוס בדרך חזרה הביתה (הדירה הזמנית, לא בית אמיתי) ואז ראיתי אותו נכנס.. שפוף וזקן. 
בהתחלה חיפשתי מקום מסתור כמו תמיד. אין לדעת כיצד הוא יגיב ואני צריכה לחפש מחסה.
צילצלתי בפעמון ונעמדתי. הוא ישב בגבו אליי ולא ראה אותי. שניה לפני שירדתי מהאוטובוס אמרתי "שבת שלום, אבא". 
הטון היה חזק ורגוע. הפתעתי את עצמי בהחלטה ובחוזק. 
ברגע שהדלתות נסגרו ראיתי הוא מסתובב אליי במבט מופתע. 
ישר התקשרתי לאפרת.. להודיע לה שלא תקבל את החדשות מההורים שלה אחרי שאבא שלי יפתיע אותם ויגיב באיזשהיא דרך. 
אין לדעת. תמיד צריך להיות צעד אחד קודם. אין להשאיר את הכוח בידיים שלהם.
מאז המשכתי להתחזק בעבודה עם ילדים שמראים לי שאפשר לשנות את העוול שנגרם להם בשנות חייהם המעטות. 
יום אחד כשהייתי אצל ההורים של אפרת. 
אביה ניגש אליי וסיפר לי שאבי היה בהלם מהמקרה באוטובוס ורצה לבדוק אם אני מוכנה לפגוש את אבי לאחר עשור שנים.
עניתי לו שאני לא שוללת את הרעיון אבל אצטרך לבדוק עם אני מוכנה נפשית למהלך כזה. 
מאז עברו עוד כמה חודשים.. ועוד כמה תזכורות..
בשבוע שעבר עליתי לגולן ודיברתי עם המטפלת (עובדת סוציאלית במקצועה) שלי והגענו למסקנה שאני מסוגלת לצלוח את זה. 
כמובן שהכל יעשה בתנאים שלי. זאת אומרת שאבי יצטרך לעלות לגולן בשביל הפגישה וגם שהוא יצטרך להבטיח שהשיחה תהיה משולשת ללא אמי. 
עדיין לא קיבלתי את הנכונות של אבי לשתי הבקשות המרכזיות ובשל כך אין גם מועד לפגישה. 
אני מצידי עושה עבודת הכנה עם עצמי. 
אף אחד (!) לא יודע מה זה להתכונן לשיחה כזאת. שיחה שבה אני צריכה להסביר לאבי את כל מה שהרגשתי במהלך עשור שנים מחוץ לבית ועשור שנים קשות בתוך הבית. 
העשור שחוויתי ללא משפחה וככל הנראה אמשיך לחיות כך. לא משנה כמה אנסה לשנות את החיים שלי בהווה העבר תמיד ישאר והצלקות תמיד יזכירו שאין לי באמת משפחה ולעולם לא אוכל לחזור להיות בקשר עם האנשים שקשורים אליי בקשר דם. 
זה מה שזה.. רק קשר דם! 
0 תגובות
צפה בשגרה
12/07/2017 15:55
all by myself
אחרי לילה של מחשבות לא פוסקות.. לא יודעת איך הצלחתי להירדם לבסוף.. אחרי שלוש שעות בערך של שינה, הגעתי למשמרת והרגשתי שאני צפה בזמן. נמצאת ולא נמצאת.. מדי פעם מקבלת זריקת מציאות אבל לא באמת נמצאת שם. לא באמת מצליחה להביא את עצמי לעלות מעל המחשבות והחרדות שצפות. רוצה בכל לבי את המפגש עם אבא שלי אבל לכל דבר יש השלכות וגם לזה יש השלכה. השלכה של מחשבות וחששות.. של חוסר ביטחון משווע שצץ בכל העוצמה. ואני נלחמת ונלחמת.. עד שכבר אין לי כוחות יותר.. להעמדת הפנים.. לחוזק.. בדרך לדירה שאינה הבית שלי.. החלטתי שאני פורשת לים. למקום שתמיד יהיה שם. שלא משנה מה יקרה הוא תמיד יהיה כאן עבורי. לספוג את העומס הנפשי. להחליק את הגלים של המחשבות שמתפוצצים לי בראש..
0 תגובות
תחושת מחנק
02/07/2017 20:08
all by myself
מכירים את תחושת המחנק?! 
התחושה שמלווה בקושי בדיבור. 
התחושה שגורמת לכם להחליט. 
אני מוציא הכל החוצה או משאיר הכל בפנים.
היום הרגשתי את התחושה הזאת כמה פעמים.
בפעם הראשונה כשהייתי צריכה להפסיק לרצות את כולם בעבודה.
בפעם השניה כשנמאס לי שמתייחסים אליי כלא שווה בין שווים בדירה.
בפעם השלישית שכבר לא העמדתי פנים עם אחותי.
בפעם האחרונה שניסיתי להוציא הכל בפני חברה. 
להוציא את המועקה. להוציא את השנאה. להוציא את התסכול. להוציא ה-כ-ל!
אבל לא הוצאתי הכל.. כי בסוף לחברה היה יותר חשוב לאכול..
אני לא מסוגלת לאכול. בקושי לשתות אני מצליחה. 
זה כבר לא מחשבות שרצות אלא מלא אבנים שתקועות עמוק בגרון.
הוצאתי את הבכי ועכשיו בדרך ליציאה משגרה המבאסת. 

0 תגובות
חברה
19/06/2017 22:36
all by myself
אני כותבת וחושבת הרבה על זוגיות והרצון בחבר לחיים.
אבל בתכלס מה שאני באמת מחפשת זה חברה. 
חברה ללא תנאים. חברה שתהווה משפחה. 
אפילו בלי טופס מוסכם על החברה.

0 תגובות
חשיפה 2
16/05/2017 00:50
all by myself
יש לי כל כך הרבה מסכות. 
את חלקן יצרו לי הוריי בעת שנתנו לי חינוך דתי.
את חלקן אני יצרתי לעצמי בכדי לכסות על פגיעותיי הרבות.
היו לי מעט הזדמנויות לקשר זוגי. אני אפילו יכולה למנות אותם בעזרת עשר אצבעות.
לפני כחודש הכרתי בחור. נחמד. רציני. בן 30. חרדי לשעבר. עוד מעט בעל תואר שני.
אך כל התיאורים הללו לא שווים כלום. מכיוון שהדבר שהכי קסם לי בהיכרות איתו היה שלא היו מסכות.
לא הרגשתי לשניה שאני צריכה להטות את אחת המסכות ולשחק משחק.
הייתי הכי כנה. חשפתי דברים שלא חשפתי לאיש. 
באותם רגעי חשיפה הרגשתי נינוחה ושלווה.
קיוותי שהאדם שמאחורי ההודעות יידע להכיל את כל מה שאני שמה על השולחן.
הוא באמת הצליח להחזיק הרבה זמן (שבועיים וחצי) עד שנישבר.
ברגע שגיליתי לו שלעולם לא יהיה לי אמון מלא בקשר ובו זה היה הקש ששבר את גבו.
הוא לא יכל לשאת את המחשבה שיהיה לי חוסר אמון בו.
למרות שניסיתי להסביר כמה וכמה פעמים שאין לו קשר לזה.
שזאת הפוסט טראומה אשמה. שאלה הוריי שאשמים בכל שאין לי אמון באנושות.
ושלמרות שאין לי אמון, אני עדיין חיה בניכם.
אני עדיין מתמודדת עם השדים.
בעבר השוותי את עצמי לבצל אנושי. 
לאחר ההיכרות הזאת, הוכחתי לעצמי את ההשוואה.
הוא פשוט לא היה הבחור שידע להתמודד עם כל קליפה שנופלת.
ולכן הוא גם לא טעם מהליבה.  
החלטתי שלא אפסיק לנסות למצוא את הבחור שיידע. 
אפילו אם בשביל שזה יקרה אני אצטרך לחשוף את עצמי שוב.
4 תגובות
חשיפה
16/05/2017 00:39
all by myself
יש לי כל כך הרבה מסכות. 
את חלקן יצרו לי הוריי בעת שנתנו לי חינוך דתי.
את חלקן אני יצרתי לעצמי בכדי לכסות על פגיעותיי הרבות.
יש לי מעט אנשים קרובים בחיי. אפילו אני יכולה למנות אותם בעזרת עשר אצבעות.
מתוך המעט הזה יש רק אדם אחד שכשאני יושבת מולו אני מרגישה הכי חשופה בעולם.
שום מסכה לא עובדת. ניסיתי כל כך להטות על עצמי מסכה מולה ופשוט לשחק את המשחק.
אני גיבורה. אני לא צריכה אף אחד. אף אחד במילא לא יבין אותי אז למה לי בכלל להיחשף.
אך היא חשפה אותי בכל פעם מחדש.
היא רואה בי דברים שאחרים לא יודעים שיש בי אותם. בעצם עזבו אחרים, אני לא יודעת שיש בי את הדברים שהיא רואה.
בזכות את ההסתכלות שלה לתוך הנשמה שלי הצלחתי להתקדם בחיי. לאט לאט אני מאמינה בדברים שיש בתוכי. 
הרי אני התחלתי מנקודה שבה חשבתי שאין בי כלום. אני לעולם לא אצליח בחיים. לא אוכל להיות נאהבת ואהובה.
לפני כשנה רציתי להגשים את החלום. כמובן שבשביל להשיג את החלום הייתי צריכה לשווק את עצמי. 
אלו הנקודות שהייתי צריכה לשנן בכדי לעבור את ראיון העבודה בהצלחה:
* לא להדגיש את המצוקות שלי.
* יש לי משפחה מאוד מורכבת.
* עשיתי תהליכים טיפוליים.
* בניתי עוצמה וכוח נפשי.
* יש בי יכולות לתפקד בתפקיד מתוך הבנה והזדהות.
* כישורים טובים ביצירת קשרים.
* יש בי אהבה לילדים.
* יצירתיות.
* עבודה בצוות מבוגר וגם עם ילדים.
* כשהדרכתי בעבר, הילדים נכנסו לי ללב והתמסרתי לעבודה.
על ידי השינון והתמיכה שלה השגתי את מטרתי. כי אמונה מלאה בעצמי עדיין אין לי אבל אני בדרך הנכונה.
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 הבא »