עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
בת 28,
חיה את החיים.. לפחות מנסה לשרוד אותם.
אני כותבת כאן את מחשבותיי העמוקות בשביל שיעזרו לי בימים קשים / קלים.
חברים
הדס
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
יהלומים IN אבני חצץ OUT
06/02/2018 23:53
all by myself
אני בתקופה של שקט מדומה..
מרגישה כאילו שום מחשבה לא באמת חודרת פנימה
כשבפועל הלב שלי כבר לא עומד בעומס.
אני מבולבלת נפשית ורגשית.
תשושה ממהמורות החיים שלא פוסקות לרגע.
יש לי את הדרך שלי לחיות ואני אוהבת אותה ולא מתחרטת על רגע אחד שחוויתי לאורך הדרך 
אבל אי אפשר לומר שזאת דרך חלקה. זאת דרך קלוקלת שגורמת לי לצליפת שוט בכל מהמורה.
אחרי כל מהמורה הלב שלי מתמלא בעוד אבן.
ועכשיו אני מרגישה בעומס של האבנים.
מנסה להשאיר רק את היהלומים ואת כל החצץ לפלוט החוצה עם כל נשיפה חזקה..
0 תגובות
חלק ממשפחה
05/02/2018 22:47
all by myself
בשנים הראשונות של חיי הבודדים ניסיתי להשתלב במשפחות שונות בשביל לקבל את החום והאהבה החסרים לי ממשפחתי הביולוגית.
לאורך כל השנים הללו נלחמתי בעצמי עד שכלו כוחותיי והפסקתי לנסות להשתלב במערך שמנוכר לי לצערי. 
בעבודתי האהובה הכרתי ילדה צעירה שננטשה בגיל ינקות והייתה במשפחה אומנת. משפחה שהייתה אמורה לתת לה את החום והתמיכה שכל אדם צריך בשביל לגדול באופן בריא. מה שהיא חוותה בפועל היה הרוע בגלמותו. 
אחרי שהות מעט ארוכה אצלנו נמצאה לה משפחה אומנת חדשה. היום היה היום האחרון שלה אצלנו.
ברגעיה האחרוניה, שניה לפני העליה לרכב היא קיבלה התקף חרדה חמור. צרחה בכל כוחה שאינה רוצה משפחה והיא רוצה להישאר אצלנו. 
הפחד שיתק אותה. החשש מאכזבה היה לנגד עיניה כל הזמן. 
היא ניסתה לשכנע אותנו "להציל" אותה ולא לתת לה ללכת.
הבנתי אותה. למה שתאמין מחדש בבני אדם? למה שתסמוך ותישען על אדם שיכול לאכזב אותה?
זה כל כך קשה לשנות את דפוס המחשבה הזה. 
פוסט הטראומה שולט בנו. אנחנו יכולים להילחם אבל לפעמים אנחנו כבר לא יודעים לאן לכוון את הקנה. 
כי פוסט הטראומה הופך להיות חלק מאיתנו, חלק מחיינו. 
ועם ההבנה העמוקה הזאת. החזקתי את ידיה חזק והובלתי אותה לרכב של המשפחה. 
כי מגיע לה חיים טובים. חיים מלאים בשייכות והבנה. 
חיים כחלק ממשפחה.
מאחלת לעצמי בעתיד הקרוב להרגיש פחות בודדה. 

0 תגובות
מישהו שחסר לי
04/01/2018 23:55
all by myself
איך אני יודעת שיש מישהו שחסר לי?!
כשאני עוברת משהו במהלך היום וכל מה שאני רוצה זה לעדכן אותו ביומי..
איך אני יודעת שאני מתגעגעת למישהו?!
כשהשקט שורר כל מה שאני רוצה לשמוע זה איך עבר עליו יומו..
איך אני יודעת שאני רוצה אותו שוב בחיי?!
כשהסקרנות גוברת על ההגיון ואני בודקת מתי הוא התחבר לאחרונה בוואצאפ ואם זה מתאים שאשלח לו הודעה..
חבל שבשיחה האחרונה בנינו איחלנו אחד לשניה "שנה טובה" כמו "שלום ולא להתראות".
0 תגובות
יום חירות שמח!
01/01/2018 19:13
all by myself
היום אני חוגגת 11 שנים שבהם אני רואה את האור.
יצאתי מחושך מוחלט. חושך נשלט ואכזר. 
בשל כך עד היום אני מלמדת את עצמי לראות את האור ולא לפחד ממנו.
מבחוץ אישה מתפקדת ומבפנים מפורקת.
נשמה אבודה. 
השנה האחרונה הייתה מאוד משמעותית בעיניי. 
שנים הייתה בי תקווה אמיתית שהכל יסתדר ותהיה לי משפחה. 
השנה התאבלתי על ריק שאף פעם לא היה מלא. 
התאבלתי על אבא ואמא, אח ואחות שהיו לי כדיירים נוספים במבנה שקוראים לו בית. 
הבנתי שאף פעם לא הייתה לי הורים תומכים ואחוות אחים. 
הבנתי שחייתי במערב הפרוע שנקרא משפחה. 
היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שהייתה קיימת על חיי. 
לא רציתי לוותר על החלום הורוד והמתוק. 
אבל כל מה שהיה זה - חלום.
התאבלתי במשך שלושה חודשים ארוכים. 
בהם לא תיקשרתי עם הסביבה והייתי זקוקה לתרופה בשביל להרגיע את עוצמות הכאב.
בשנה האחרונה ביצעתי שלושה מעברי דירות שונות. 
שנה של התמודדות אין סופית.
בשגרה שלי אני פוגשת בילדים שחווים את הקשיים הרבים שיש לעולם החשוך להציע. 
יש ילדה שכל ערב אומרת שהיא מתגעגעת לאמא שלה.
זר לא יבין את האימרה.
אך אני מבינה.
והשנה רק הבנתי שאין לי אמא להתגעגע אליה. 
יום יגיע וגם היא תבין זאת... 
אני מאחלת לעצמי לשנים הבאות,
להיות נאהבת, להיות מלומדת ולהמשיך לשמוח
כי מגיע לי.
יום חירות שמח!
0 תגובות
כאן אבל שם
24/11/2017 13:44
all by myself
אני משוטטת לי באויר ומדי פעם רואה דבר יפה נמצא מולי אבל אני לא מצליחה להרגיש את היופי שלו עד הסוף.
מרגישה חסומה. כאילו מישהו מושך אותי למטה בכל כוחו.
אני נאבקת ומנסה לקום. בדרך שלי, דרך הצחוק ובדיחות הדעת אך ללא הצלחה. 
מרגישה מזויפת. כאילו אני זה לא אני. 
אני יוצאת לים. מטיילת. מנסה להרגיש את הגלים. מנסה להעיף את המחשבות ביחד עם הרוח.
מרגישה כמו סלע. כמו שובר גלים. לא משנה כמה הגלים חזקים אני נטועה במקום. 
אני ממלאת את יומי במחשבות על אחרים ומנסה לתמוך בקשיים היומיומיים שלהם.
מרגישה מחוברת לקשיים שלהם במקום לחיות את הקשיים שלי. 
אני לא יודעת מתי אקום למציאות חיי. 
מקווה לשרוד את ימיי עד אז.
0 תגובות
הפנמה
20/11/2017 15:09
all by myself
אני יוצאת מהעבודה מאוד כעוסה. 
בעיקר על עצמי שלקח לי כל הרבה זמן להבין מה באמת קורה במקום העבודה שלי ולעזוב עוד לפני כמה חודשים כשהתחיל...
עכשיו אני מקווה לאסוף את כל הכוחות שיתמלאו בי במהלך הטיול ברומניה (סיפור לפוסט אחר) ולחפש עבודה זמנית עד שאעזוב את חיפה ואזור הקריות לתמיד. 
אני לא עירונית. חייבת לזכור את זה.
מקסימום אני יכולה להישאר בעיר במשך שמונה חודשים. הפעם הפרזתי ואגיע למגורים של שעתיים בעיר גדולה. 
לא אומר שזאת הייתה טעות מכיוון שלמדתי שאני מסוגלת לעזור לילדים כמוני מבלי לפחד.
אמשיך לעדכן את הפוסט מכיוון שיש לי כרגע הרבה מחשבות שעוברות לי בראש והם אינם בסדר מסוים.
0 תגובות
אל תשפטו!
29/10/2017 23:26
all by myself
יום יום 
שעה שעה
אני נתקלת באנשים ששופטים אותי. 
שמסתכלים מהצד ומהנהנים בראשם.
יש שיגידו "את מדמיינת"
אבל זה לא הדמיון שעובד שעות נוספות.
הרי אדם שלא שופט לא יגיד לי
"איך רזית?"
"את לא בסדר"
"את בעולם אחר"
"את מצחיקה שאת בוהה כל הזמן באויר"
"זה ממש לא בסדר שאני מנסה להוציא אותך מהבאסה ואת מתרצת שאת לא בטוב"
אנשים יקרים,
אני לא חייבת לכם חיוך. אני לא חייבת לכם מילה טובה. 
אני חייבת לעצמי את החיוך והמילה הטובה. 
ואם אני לא יכולה לתת זאת לעצמי זאת בעיה שלי. 
אינכם יודעים חצי דבר על מה שאני עוברת פנימה. 
אינכם יודעים מה זה להיות בדיכאון עמוק ובחוסר הכרה סביבתית. 
אני עלה נידף ברוח. 
אני מקווה שלא תהיה רוח חזקה מדי כי רזיתי באופן גורף ואני מתביישת לעלות על משקל ולהראות לעצמי שנפלתי כל כך עמוק. 
מאז ה31.7 אני שרויה באבל עמוק ובעצבות גדולה. 
אז נכון, אתם זוכרים היטב ויש גם פוסט שיעיד על כך, שאני אמרתי בקול שאני בסדר ואני חזקה. 
אז שיקרתי לכם ובעיקר שיקרתי לעצמי. 
שקר שעולה לי בבריאותי הנפשית והגופנית עד היום. 
אני בטןחה שיהיו השלכות עתידיות למצבי הנוכחי. הרי הגוף שלי לא יסלח לי על כך שאני מזניחה אותו בשינה ומזון. 
מי יודע מה יילד יום. 
רק תעשו לי טובה.. אל תשפטו!
0 תגובות
מלחמת התשה
08/10/2017 14:16
all by myself
אני נתקלת הרבה בחוסר הבנה במצבי הנפשי.
אני מנסה להתרגל אבל אני כל הזמן מופתעת מחדש שלא מבינים אותי.
מנסה להסביר ומהר מאוד מתייאשת.
מנסה לשמור כמה שיותר את הדברים בפנים
אבל פעמים אני נשברת ומשתפת. 
ואז מתחיל מסע השכנוע בצדקתי ובשפיותי. 
מתיש אותי לגמרי.
ככה זה בחיי. 
לא די בכך שאני צריכה להתמודד עם מכשולים ומהמורות קשות.
אני צריכה לנהל חיי שגרה ולתקשר עם אנשים שלרוב לא מבינים אותי בכלל.

1 תגובות
מובנת מאליו
05/10/2017 21:40
all by myself
אל תשאלו ואל תתעניינו אם אין לכם זמן לשמוע את התגובות.
נמאס לי שאני סוחבת כל כך הרבה דברים על הגב שלי ולא מעמיסה על אף אחד במחשבות הנוראיות שעוברות לי בראש. 
רק בשביל לא לבאס, רק בשביל לא להדאיג.
אבל די נמאס.
אם אתם לוקחים אותי כמובן מאליו או נותנים לי הרגשה כזאת. 
אני לא צריכה אתכם בחיים שלי. 
cut the bullshit!!
2 תגובות
shadow
04/10/2017 22:12
all by myself
I'm sitting right here but hey you can't see me

"היי, את רזית?" "מה הסוד שלך?" "את נעלמת לנו" "תגידי איפה את גרה עכשיו?" "יש לך איפה לגור בכלל?"
אלו השאלות שקיבלתי מהאנשים חולפים בחיי השגרה שלי.. 
השאלות נשאלו אבל אף אחד מהאנשים ששאל לא באמת חיכה לתשובה.. 
התשובה מורכבת כמו כל חיי.
כן, רזיתי. הסוד שלי הוא דיכאון נפשי עמוק. נכון, נעלמתי. אני גרה בבית של חברה, סידור זמני. כן, בזכות חברה. 
אני לא רוצה לצפות לאישור החברה אבל אני כנראה מצפה בעל כורחי. 
זה שובר אותי לאט לאט. 
אני כבר לא מזהה את עצמי במראה. 
אני זה לא עצמי. 
חסרה לי שמחת החיים שלי. בדרך כלל היא הייתה איתי בכל שלב בחיים. גם אם היא הייתה מאולצת. היום אני לא מצליחה להרגיש שום רגש מלבד כעס ועצבים.
נראית אך לא נמצאת. 
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 הבא »