עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
בת 27,
חיה את החיים.. לפחות מנסה לשרוד אותם.
אני כותבת כאן את מחשבותיי העמוקות בשביל שיעזרו לי בימים קשים / קלים.
חברים
הדס
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
אל תשפטו!
29/10/2017 23:26
all by myself
יום יום 
שעה שעה
אני נתקלת באנשים ששופטים אותי. 
שמסתכלים מהצד ומהנהנים בראשם.
יש שיגידו "את מדמיינת"
אבל זה לא הדמיון שעובד שעות נוספות.
הרי אדם שלא שופט לא יגיד לי
"איך רזית?"
"את לא בסדר"
"את בעולם אחר"
"את מצחיקה שאת בוהה כל הזמן באויר"
"זה ממש לא בסדר שאני מנסה להוציא אותך מהבאסה ואת מתרצת שאת לא בטוב"
אנשים יקרים,
אני לא חייבת לכם חיוך. אני לא חייבת לכם מילה טובה. 
אני חייבת לעצמי את החיוך והמילה הטובה. 
ואם אני לא יכולה לתת זאת לעצמי זאת בעיה שלי. 
אינכם יודעים חצי דבר על מה שאני עוברת פנימה. 
אינכם יודעים מה זה להיות בדיכאון עמוק ובחוסר הכרה סביבתית. 
אני עלה נידף ברוח. 
אני מקווה שלא תהיה רוח חזקה מדי כי רזיתי באופן גורף ואני מתביישת לעלות על משקל ולהראות לעצמי שנפלתי כל כך עמוק. 
מאז ה31.7 אני שרויה באבל עמוק ובעצבות גדולה. 
אז נכון, אתם זוכרים היטב ויש גם פוסט שיעיד על כך, שאני אמרתי בקול שאני בסדר ואני חזקה. 
אז שיקרתי לכם ובעיקר שיקרתי לעצמי. 
שקר שעולה לי בבריאותי הנפשית והגופנית עד היום. 
אני בטןחה שיהיו השלכות עתידיות למצבי הנוכחי. הרי הגוף שלי לא יסלח לי על כך שאני מזניחה אותו בשינה ומזון. 
מי יודע מה יילד יום. 
רק תעשו לי טובה.. אל תשפטו!
0 תגובות
מלחמת התשה
08/10/2017 14:16
all by myself
אני נתקלת הרבה בחוסר הבנה במצבי הנפשי.
אני מנסה להתרגל אבל אני כל הזמן מופתעת מחדש שלא מבינים אותי.
מנסה להסביר ומהר מאוד מתייאשת.
מנסה לשמור כמה שיותר את הדברים בפנים
אבל פעמים אני נשברת ומשתפת. 
ואז מתחיל מסע השכנוע בצדקתי ובשפיותי. 
מתיש אותי לגמרי.
ככה זה בחיי. 
לא די בכך שאני צריכה להתמודד עם מכשולים ומהמורות קשות.
אני צריכה לנהל חיי שגרה ולתקשר עם אנשים שלרוב לא מבינים אותי בכלל.

1 תגובות
מובנת מאליו
05/10/2017 21:40
all by myself
אל תשאלו ואל תתעניינו אם אין לכם זמן לשמוע את התגובות.
נמאס לי שאני סוחבת כל כך הרבה דברים על הגב שלי ולא מעמיסה על אף אחד במחשבות הנוראיות שעוברות לי בראש. 
רק בשביל לא לבאס, רק בשביל לא להדאיג.
אבל די נמאס.
אם אתם לוקחים אותי כמובן מאליו או נותנים לי הרגשה כזאת. 
אני לא צריכה אתכם בחיים שלי. 
cut the bullshit!!
2 תגובות
shadow
04/10/2017 22:12
all by myself
I'm sitting right here but hey you can't see me

"היי, את רזית?" "מה הסוד שלך?" "את נעלמת לנו" "תגידי איפה את גרה עכשיו?" "יש לך איפה לגור בכלל?"
אלו השאלות שקיבלתי מהאנשים חולפים בחיי השגרה שלי.. 
השאלות נשאלו אבל אף אחד מהאנשים ששאל לא באמת חיכה לתשובה.. 
התשובה מורכבת כמו כל חיי.
כן, רזיתי. הסוד שלי הוא דיכאון נפשי עמוק. נכון, נעלמתי. אני גרה בבית של חברה, סידור זמני. כן, בזכות חברה. 
אני לא רוצה לצפות לאישור החברה אבל אני כנראה מצפה בעל כורחי. 
זה שובר אותי לאט לאט. 
אני כבר לא מזהה את עצמי במראה. 
אני זה לא עצמי. 
חסרה לי שמחת החיים שלי. בדרך כלל היא הייתה איתי בכל שלב בחיים. גם אם היא הייתה מאולצת. היום אני לא מצליחה להרגיש שום רגש מלבד כעס ועצבים.
נראית אך לא נמצאת. 
0 תגובות
מישהו שיחשוב עליי
17/09/2017 23:40
all by myself
חוזרת לכתוב... כי אין לי באמת את מי לשתף. 
טוב.. זה לא לגמרי נכון אבל הם לא זמינים לי לשיתוף יומיומי.
הרי אני יושבת עכשיו בבית ריק. 
זה מה שמתאים לי עכשיו.. לחיות בבית לבד ללא שותפים.
אבל תמיד יש כמיהה לקשר זוגי. 
קשר בו יושב אדם בביתו וחושב עליי ורוצה לדעת כל פרט לגביי ולשתף אותי במחשבותיו העמוקות. 
קשר שיחזיר לי במעט את האמון באנשים. 
קשר שבו לא ארגיש לבד אפילו אם אחזור לבית ריק. 
מה אני מוכנה לעשות בשביל לזכות בקשר כזה?
אני מוכנה לומר את כל מה שעל לבי ללא חששות וללא פילטרים. 
אני מוכנה לקחת את הסיכון שאפגע עד שאמצא קשר אמיתי שכזה.
אני מוכנה לכוויות מקשרים שלא יצלחו.
אני מוכנה לנסות לחיות
4 תגובות
"שידרוג" במצב הנפשי
31/08/2017 23:54
all by myself
אתמול הייתה לי נקודת מפנה בטיפול הרגשי שלי..
לפני חודש התקיימה השיחה עם אבא שלי. 
יצאתי מהשיחה והרגשתי הקלה ושמחה עצומה. 
התחלתי לספר לכל הקרובים שלי כמה שאני שמחה על השלב הגדול שעברתי וצלחתי אותו.
דבר אחד שמטתי מהסיפור. 
רגש אחד השארתי לעצמי.
הרי לא כל אחד מסוגל להבין את גודל הבשורה שקיבלתי בשיחה הזאת.
ההבנה העמוקה ביותר שאני נשארתי לבד. 
עברו כמה ימים מאז הפגישה ולאט לאט נשארתי רק עם תחושת הבדידות האינסופית.
עברתי דרך ארוכה לבדי אבל עם חברות ואנשים טובים בדרך.
הפעם הבנתי עד כמה עמוק בפנים אני פשוט גלמודה.
אפילו אם יש לי אנשים שקרובים אליי כמו משפחה.
הם לעולם לא יהיו באמת המשפחה שלי. 
וכמו בסוף כל יום אני נשארת אני, גלמודה לחלוטין.
ניסיתי למלא את מחשבותיי במחשבות ומעשים שקשורים לעתיד. 
אך זה היה גדול ממני. 
באופן בלתי נמנע נכנסתי לחרדות שהובילו לחוסר שינה שהוביל לחולשה, בחילות ורעידות. 
דבר שנמשך כבר כמה שבועות. 
אתמול הלכתי סופסוף למטפלת שלי ואני יושבת מולה ומספרת לה עד כמה שאני סובלת בשגרת חיי..
בעבודה, בדירה, בניסיונות לתכנן את העתיד הקרוב.
ושוב כמו מתוך הרגל אני שומטת את הדבר העיקרי והחשוב כל כך.
אבל היא, כמו תמיד, קולטת ישר את המצוקה הנפשית. 
אומרת לי ישר על המקום, את לבד!
בבכי, שלא בא לפני, אני מנסה לקלוט את מה שהיא אומרת לי בפרצוף.
ואז הכל משתנה..
היא מסבירה לי שאני זקוקה לטיפולים תדירים יותר, אפילו אם זה אומר חיפוש מטפלת נוספת בקרבת מגוריי. 
ואז זורקת פצצה נוספת... טיפול תרופתי!
מצבי עד כדי כך גרוע?
אז נכון.. באמת שהרזיתי מלא בתקופה האחרונה ונכון שאני נראית שבר כלי..
אבל עדיין.. עברתי תקופות הרבה יותר גרועות..
למה עכשיו?
אלה שאלות שעדיין לא שאלתי ועדיין לא נענו.. 
אז אני עושה ואח"כ שואלת.
הפכתי להיות פוסט-טראומתית עם טיפול תרופתי נגד חרדות.
כי כל אדם זקוק לשינה. 
1 תגובות
יום ההולדת האחרון
20/08/2017 20:07
all by myself
אנחנו גדלים לתוך מוסכמה חברתית שאומרת שאנו צריכים לחגוג את יום היוולדנו.. 
היו שבו הגחנו לעולם בצרחה רמה עד שחיבקו אותנו לראשונה ואז נרגענו.. 
היום הזה צריך להיות מלא בשמחה ואושר. מלא באנשים שהם חלק בלתי נפרד מחיינו. הרוב המוחלט של החברה מבלים יום זה בקרב המשפחה הגרעינית. זו שלעולם לא נוטשת. זו שלעולם לא מוותרת. זו שבזכותה חיים חיים מלאים באושר אמיתי.. 
כל מי שאינו חוגג את יום זה הוא נחשב מיד כעוף מוזר.
בשבילי היום הזה מסמל כל כך הרבה דברים. 
נכון שנולדתי ביום זה אבל לאיזה חיים נולדתי?!
חיים שמלאים בהישרדות תמידית, בחוסר אונים ובחוסר אהבה ותמיכה.
עם החסכים הללו גדלתי ועודני גודלת. 
עבורי להיות שמחה ומאושרת ביום הזה זה לשים את המסכה הכי גדולה שאני יכולה ולזרום עם תכתיבי החברה. 
היום החלטתי שזה יהיה יום ההולדת האחרון שאחגוג. 
אני אחגוג כל שנה את יום החירות שלי.
3 תגובות
יום ההולדת האחרון
20/08/2017 20:07
all by myself
אנחנו גדלים לתוך מוסכמה חברתית שאומרת שאנו צריכים לחגוג את יום היוולדנו.. 
היו שבו הגחנו לעולם בצרחה רמה עד שחיבקו אותנו לראשונה ואז נרגענו.. 
היום הזה צריך להיות מלא בשמחה ואושר. מלא באנשים שהם חלק בלתי נפרד מחיינו. הרוב המוחלט של החברה מבלים יום זה בקרב המשפחה הגרעינית. זו שלעולם לא נוטשת. זו שלעולם לא מוותרת. זו שבזכותה חיים חיים מלאים באושר אמיתי.. 
כל מי שאינו חוגג את יום זה הוא נחשב מיד כעוף מוזר.
בשבילי היום הזה מסמל כל כך הרבה דברים. 
נכון שנולדתי ביום זה אבל לאיזה חיים נולדתי?!
חיים שמלאים בהישרדות תמידית, בחוסר אונים ובחוסר אהבה ותמיכה.
עם החסכים הללו גדלתי ועודני גודלת. 
עבורי להיות שמחה ומאושרת ביום הזה זה לשים את המסכה הכי גדולה שאני יכולה ולזרום עם תכתיבי החברה. 
היום החלטתי שזה יהיה יום ההולדת האחרון שאחגוג. 
אני אחגוג כל שנה את יום החירות שלי.
0 תגובות
פגישה גורלית (אבא)
01/08/2017 15:36
all by myself
טוב.. חייבת לתעד. ואחרי יומיים בהם התחלתי לעכל את הפגישה הגורלית של חיי, אני מרגישה שאני יכולה לפתוח ולתעד את מה שקרה בפגישה. 
20 שנה מהרגע הראשון שאני זוכרת שהרימו עליי יד ללא רחמים והיא הכתה עד שנגמר לה הכוח. סימנים לא זכורים אך ישנן צלקות והן תמיד ישארו. 
10 וחצי שנים מאז אותו הרגע שהחלטתי שאני לא יכולה עוד לשאת את הרוע, המתח, הקללות והמכות. יצאתי לאויר העולם לפני עשר וחצי שנים. 
למדתי הרבה במהלך השנים הללו. למדתי לאהוב, למדתי לכאוב, למדתי שהגוף מתנקה כשהוא בוכה, למדתי שלא צריך מכות בתוך ריב. למדתי שאפשר אחרת.
לפני כשנה עליתי על אוטובוס כשבאמצע הנסיעה עלה האדם שאחראי להבאתי לעולם. בשונה מכל הפעמים שפגשתי אותו לפני כן, החלטתי שנמאס לי להסתתר ושאני צריכה להראות לעצמי שיש לי זכות קיום בדיוק כמוהו. שניה לפני שירדתי מהאוטובוס אמרתי לו (כשהוא יושב עם הגב אליי) "שבת שלום, אבא". לאחר שהוא התעשת והבין מה קרה, הוא פנה לאבא של חברה שלי (משפחה שנלחמה עליי כל השנים) והציע שניפגש. מאז ועד לפני כחודש חשבתי רבות על ההצעה הזאת. על השלכותיה הנפשיות עליי ועל השלכותיה המחשבתיות עליה ועליו (שמא יחשבו שמדובר בחידוש קשר - הורה וילד).  בסוף פגישה עם הגר לפני כחודש אמרתי לה שאני מוכנה לפגישה. ביקשתי ממנה שהפגישה תהיה אצלה בקליניקה ושהיא תעזור לי בהתנהלות. במהלך החודש האחרון שקעתי בעבר עד שכמעט אזלו לי הכוחות. הזכרונות העלו לי את המחשבות שלי מבעבר. שאני חלשה, שאני לא שווה כלום, שאני רק רוצה לחיות ולהיות במשפחה.
במהלך השבוע האחרון לקראת הפגישה הועלתה הכוננות הנפשית שלי למקסימום ונאבקתי בשיניים לסיים את התהליך שהתחלתי. אני הולכת לעשות סגירת מעגל איתו או בלעדיו. אם הוא יגיע זה יהיה מולו ואם לא אני אעשה זאת לבד עם הכוונה של הגר. 
בבוקר יום ראשון נכנסתי לקליניקה של הגר והייתי "על קוצים" לא יכולתי להירגע.. חיפשתי אותו בחלון, בכיתי מדי פעם והחששות הנחו אותי כל הזמן. מנסה להזכיר לעצמי שאני חזקה ושאני אעבור את זה. 
הוא נכנס פנימה ואני צריכה להזכיר לעצמי איך הוא היה נראה לפני כן.. בכניסה שלו הוא היה נראה כחוש, כתוש, מכופף וללא כוחות. הוא התחיל להסביר למה הוא בא (לא הסתכל עליי ואפילו דיבר אליי בגוף שלישי במהלך כל הפגישה כאילו אני לא באמת שם), הוא אמר שהוא בא בשביל לדעת מה קורה איתי, לדבר על העבר, להכניס את הכל לתוך קופסא ולשים את הקופסא במקום מורחק. להסתכל אל העתיד. כמעט והוצאנו אותו מתוך החדר למשמע הדברים הללו. חשבתי שאם הוא בא להקטין את המעשים שקרו כלפיי ולהקטין את רגשותיי כעת - אין לו מה להמשיך לדבר איתנו. חשבתי שהוא לא באמת בא לשמוע אותי. 
הוא אמר שבעקרון יש לי בית, חדר, מיטה ושאני יכולה לחזור הביתה. הוא בא לראות כיצד הוא מחזיר אותי הביתה. 
הקשבתי לו רבות לפני שהעזתי להתחיל לדבר. לא ידעתי אם אני אהיה מסוגלת לדבר מבלי לבכות או לרעוד ואם אוכל באמת לבטא בפניו את כל תחושותיי. 
התחלתי לדבר כשאני מחפשת נקודה טובה בצד הקיר להסתכל עליה במקום להסתכל עליו. ואני שומעת את קולי מסביר בנימוס ובהגיון את מה שחוויתי בתוך הבית ואני לא מאמינה שזאת אני. אני מסבירה לו שאני הייתי חייבת לצאת מהבית. שאני לא יכולתי להישאר בבית (שמבחינתי הוא רק ארבע קירות) שאני לא יכולתי לראות בו עתיד. שאמרו לי מילים וקללות שאני לא מאחלת לשונאים שלי. ומי שאמר אותם אלה היו הוריי. מילים שאי אפשר לקחת בחזרה. מכות שניתנו ללא סיבה ואפילו אם הייתה סיבה לכעס, אין שום סיבה שבעולם להכאת ילד. 
הוא ניסה להתחמק ולהגיד שזה לא קרה כשהוא היה בסביבה. אולי זה קרה כשהוא היה בעבודה. אבל לא וויתרתי לו והסברתי לו שזה קרה בכל זמן נתון. גם בשישי, בשבת, בחגים וגם בערבים רגילים. 
ואז זה יצא.. הוא אמר ללא הפסקה "אני שק חבטות" הוא הסביר שלא משנה מה הוא היה עושה - תמיד היה מישהו שהאשים אותו. היה אסור לו לדבר איתי (החרם המדובר בבית). הזכרתי לו שהוא עשה טעות והוא הרביץ לי בגיל 16. אז הוא ענה שבאמת עשה טעות אך כל הזמן חשב שאם הוא לא ירביץ לי, אמא שלי תרביץ לו. והוא בכה ונתן לי גושפנקות רבות לגבי התחושות שלי על בני הבית. אמא שעושה טרור, אבא שהוא נשלט, אח שהוא אלים מאוד ואינטרסנט רק לעצמו, אחות שהתחתנה בשביל לברוח ואני שיצאתי מהתופת. 
אני יושבת מולו ואני מבינה שאני היחידה שיצאה מהתופת. הוא שימש לי למראה, הוא הראה כיצד הייתי נראית אם הייתי נשארת בבית. 
בתוך כל ההסברים שלו והבקשות שלו שאחזור הביתה, הבנתי שזה טוב בשבילו ובשבילי שלא נהיה בקשר. 
עבורו אם הוא יהיה איתי בקשר, אמא שלי לא תניח לו לרגע. הרי היא אוכלת את עצמה מבפנים על כך שנפגשתי איתו ולא איתה (היא אפילו רצתה לבוא איתו). הוא רוצה את השקט המיוחל ובתוך התופת לא יהיה לו שקט אם הוא יהיה איתי בקשר. מספיק לו שמדי פעם אתן לו אותות חיים. 
עבורי אם אהיה איתו בקשר, אני חוששת שבקשיים שלו הוא ינסה לשאוב אותי פנימה. כרגע בניתי לעצמי עולם שקט ובטוח שהוא רחוק אלפי שנות אור מהחושך שבו הוא חי. 
לפני הפגישה כל מה שרציתי היה שמישהו יגיד לי אחת ולתמיד בצורה הכי ברורה ש - אין לי משפחה !
בפגישה הזאת הבנתי שבאמת אין לי משפחה. התא המשפחתי שאליו נולדתי (ללא בחירה) התפורר לחלוטין וכל אחד עסוק בהישרדותו. 
עד כמה שהיה קשה לשמוע אדם שאמור לשמש כאב (חזק, תומך ואוהב) אומר שהוא לא מסוגל לעשות זאת. אני מעדיפה לשמוע את הכנות מאשר לצפות לאידיליה.
אז אני משחררת את האידיליה לשלום.. אין לי משפחה ועכשיו אני סופסוף יכולה לעזוב אותם באמת ולחיות את חיי.  
6 תגובות
הכניסה אסורה
26/07/2017 12:21
all by myself
אתמול חזרתי מאוחר בלילה לדירה והדלת כמובן הייתה נעולה.
תוך כדי חיפושים חוזרים בתיק גב, התבהר לי שהמפתחות אבדו. 
ישר נכנסתי למוד טכני. 
קודם כל מתקשרים לשותף שיפתח את דלת הדירה.. 
ואחר כך חושבים כיצד משכפלים מפתחות ופורצים את דלת החדר שגם כן הייתה נעולה. 
לבסוף אחרי 8 שעות שבהן ישנתי על הספה, קמתי מוקדם ויצאתי לסידורים, קיבלתי את חדרי בחזרה. 
זאת לא הפעם הראשונה והיחידה שבה נשארתי מחוץ לבית. 
היו מקרים רבים בילדות בהם העובדה שיש לי מפתח לבית לא עזרה. 
בני הבית ההוא החליטו שכצעד נוסף לחרם כללי של בני הבית הם ישאירו אותי מחוץ לבית. 
העובדה שהייתי בגיל העשרה, ילדה, חסרת ישע - לא שינתה דבר. 
המקרה שקרה לי אתמול החזיר אותי שוב לימים ההם. 
רק שהפעם לא בכיתי על אובדן המפתח וכתוצאה מכך על אובדן הפרטיות.
הפעם חייכתי בסופו של תהליך ואמרתי לעצמי יישר כח על שאני תמיד נופלת על הרגליים.

אני מניחה שבהמשך השבוע אאבד עוד דברים מוחשיים מכיוון שאני לא באמת מסוגלת להיות בשליטה כל הזמן. אבל אני לא אהיה מוכנה לאבד את עצמי שוב לעולם. 
5 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 הבא »