עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
בת 29,
חיה את החיים.. לפחות מנסה לשרוד אותם.
אני כותבת כאן את מחשבותיי העמוקות בשביל שיעזרו לי בימים קשים / קלים.
חברים
הדס
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
יש חיים
01/05/2020 19:24
all by myself
בזמן האחרון בצל הקורונה, עלתה יוזמה שמטרתה העיקרית הייתה להגן על אלו שנמצאים בשבי של יקיריהם.
רבים מהם לא שמים לב לכך שהם בשבי.
אז מה עם הייתי צריכה ללכת כמה קילומטרים כי לא ניצחתי בתחרות ואבא שלי הוריד אותי מהרכב?
זה גרם לי לנצח בתחרות הבאה.
אז מה קיבלתי מכות בגלל שלא ישבתי בשולחן שבת?
כל שישי ישבתי בשולחן ביראה ופחד.
אז מה הארון נפתח והחגורה יצאה?
אז מה אם עץ שסק מזכיר לי את הענפים שהכו בי?
אז מה אם ראיתי את הדלת הסגורה יותר משהיא הייתה פתוחה?
אז מה מיטתי היא מבצרי עד שהמכה חודרת את השמיכה?
אז מה אם השקט היה סימן לסערה?
הכל למען החינוך..
הכל למען הניצחון..
הכל למען המטרה..
רבים מאיתנו לא יודעים שהם נמצאים בתוך שבי שמהול בדם.
הם ההורים שלך.. בשר מבשרך.. אין תחליף להורים.
נכון. אין תחליף להורים. אבל יש תחליף לחיים.
יש חיים טובים
ללא מתח.
ללא בכי לתוך כרית.
ללא רעד.
ללא צעקות.
ללא בחילה.
יש חיים.
ועלינו כאנשים, החובה להגן ולשמוע את צעקתם.
יש חיים.
אני מבטיחה.
הדרך לא קלה ופשוטה.
יש ימים שהזיכרונות רמים מכל מציאות.
אבל לפחות יש חיים ולא מוות.
*נכתב ע"י ילדה בת 30 שכל יום מאבק לזכור ולחיות.
שבכל יום של הסגר בגלל הקורונה מודה.
מודה על כך שהמיטה היא מפלט ולא מקלט.
ששקט הוא לא סימן לסערה אלא רק מזכיר אותה.
שאהבה קיימת גם אם לא הכרתי אותה בחיי הקודמים.
0 תגובות
בדידות
28/03/2020 04:39
all by myself
בתקופה שכזאת כשהבדידות היא נחלת הרוב,
אני חושבת על האהובים בחיי ומנסה שלא להיכנס למחשבות רעות ולנתק קשר מכולם.
מבחינת האהובים שלי, אני בסדר. 
חיה את חיי.
בפנים אני מתה.
אני לא משתפת במחשבותיי. הנטיות שלי התעוררו לחיים. 
משתדלת מאוד לצוף מעל המים ולא לטבוע.
רוצה לחיות כמו בת 30 רגילה.
מוקפת חברים ואהובים אבל נשארת תמיד עם שלוש החברות הטובות..
לא נותנת הזדמנות לאחרים להכיר אותי באמת..
חוששת שמא הם ייבהלו ויברחו כמו האחרים שהיו לפניהם.
ואני נשארת בבדידות אין סופית. 
נשארת בתוך הבית שלי ומדברת רק עם עצמי במהלך היום. 
0 תגובות
החיים ללא משפחה
16/05/2019 01:35
all by myself
חיים
כל אחד חי את חייו בצל משפחה. 
בכל רגע נתון הוא עובר הרבה חוויות משמעותיות.. הוא שמח, עצבני, משוחרר, עצור, מבואס, עצוב, רגיש, נינוח..
רוב האנשים יכולים לשתף את התחושותיהם עם הקרובים אליהם. בדרך כלל זה יהיה עם חבר משפחה..
כמו הורים, אחים, קרובי משפחה, בן/ת הזוג, ילדים..
תמיד יהיה מישהו שיהיה שם בשבילם. יהיה להם גב בשביל נחיתה רכה..
קשה לחיות ללא משפחה..
0 תגובות
שוב אותו מעגל
13/05/2019 00:49
all by myself
אני לא בטוב. אני יודעת את זה. מכירה את התחושות היטב. יודעת גם מה יקרה בהמשך אם לא אטפל בהם כראוי. 
אני תשושה נפשית. מפחדת פחד מוות מהעתיד הלא הנודע. לא התחלתי לחפש דירות בקרית שמונה כי עדיין לא מצאתי מחליף לדירה בחיפה. לא התחלתי להגיש בקשות למגה ואין לי אפשרות לממן תואר ללא מלגה או עזרה. 
אני מרגישה שזה ניכר בעיקר בשינה.. יש ימים שאני לא ישנה רצוף, חווה מלא סיוטים, צוברת כשלוש שעות שינה במקרה הטוב. ויש ימים שבהם כל מה שאני עושה זה לישון ולאכול. לפחות התיאבון עדיין קיים. אבל שום דבר לא מספק מספיק. מחפשת אוכל ולא אוכלת הרבה וגם לא שבעה.. 
היום זה ממש היה מוכח לי שהיו כמה רגעים שבכיתי בעבודה ולא לגמרי הבנתי את הסיבה לבכי.. 
חושבת שעוד מעט הכל יתפרק לי בידיים..
וכמובן שמבחוץ אני "מטפחת גינה".. לבושה היטב ומתחדשת בדברים חדשים אבל שום דבר לא אמיתי ומבפנים.. 
אנשים אומרים לי "וואי איזה שינוי לא זיהינו אותך.." (לטובה)
ואני עונה בתוכי "גם אני לא מזהה את עצמי" 
0 תגובות
שלווה אני מחפשת
09/02/2019 07:01
all by myself
מעלה לכתב וכבר לא יודעת אם מישהו יראה וישמע אותי..
אני בימים טרופים.. מרגישה איך כל יום שעובר אני נובלת יותר ויותר..
ההרגשה לא חדשה.. מאוד מוכרת לצערי..
כבר יודעת את מה שעלול להגיע בסוף.. 
חנק, התייפחות אינסופית, אובדן, צמיחה, אמונה, תקווה ושמחה..
עוד רבה הדרך לשמחה..
אז אני מתעמקת בעבר במקום בעתיד.
גם שם אין לי מנוח.. מתגעגעת למצבים שאותי עזבו.. 
מרגישה בודדה בתוך עיר שוקקת חיים.. 
מחפשת את השלווה. 
0 תגובות
מלאה בכעס
15/01/2019 00:37
all by myself
אני מלאה בכעס.
אני לא יודעת לאן להפנות את הכעס.
אם לסביבה או לעצמי.
הייתי חולה כשבוע. ברובו הייתי מרותקת למיטה. לפעמים ללא יכולת לראות אור.
אז גם החלונות היו מוגפים. 
הבית בשלב מסוים היה בכאוס נוראי של לכלוך עד כדי כך שלא רציתי לצאת מהמיטה בשביל לא לראות לאן הגעתי.
חברות שלי היו שם בשבילי. בפעם הראשונה באופן הזה.
הן באו אליי ופינקו אותי בתשומת לב ומנה חמה. 
חיבוק ומילים ששווים מליונים.
"את לא לבד. אנחנו חושבים עליך בכל רגע".
למרות גילי המופלג (כמעט 30) זאת הפעם הראשונה שקיבלתי דבר כזה.
יותר נכון הפעם השניה בחיים. כי לשגיא שמורה זכות ראשונים. 
הרגע הזה שאני לא מזהה את עצמי ונאבקת עם הגוף שלי בשביל להישאר חזקה ולטפל בעצמי.
ואז משום מקום חברות מגיעות ממרחקים..
ובעבודה תמיד חושבים קודם על כוח אדם ולא על האדם. 
שנשאר בבית לבד.. זורקים הערות על החוסר ועל האחריות..
אז אני יוצאת מהמחלה הזאת בכעס.
בכעס על עצמי שאני לא מגיבה ונותנת לאנשים להתייחס אליי כמובנת מאליו. 

0 תגובות
תריסר שנים
28/12/2018 00:04
all by myself

איך אפשר לסכם תריסר שנים ללא משפחה ותמיכה.
איך אפשר לסכם תריסר שנים של התמודדות מתמדת.
איך אפשר לסכם תריסר שנים של בדידות.
אי אפשר.
אנסה להעביר מעט ממה שעבר עלי בשנים של חירות ותקוה.
אנסה להעביר את התחושה שנפילה קשה לתוך תהום יכולה לשמש כהתרוממות ע"י חבל שמשכו לי קרוביי ומוריי.
קשה לי להאמין שהפעם אחגוג (לא רק אציין) תריסר שנים.
במיוחד קשה לי העובדה שהבנתי השנה יותר מתמיד שאין לי אפשרות לקוות שמשפחתי תתאחד.
תריסר שנים שבהם עמלתי קשה עם עצמי בעבודה ללא רחמים עצמיים (טוב.. לפעמים הרחמים עלו) בעוד שמשפחתי הביולוגית התכחשו ומתכחשים עדיין לכל העבר שלי. העבר שלנו.
אדם שלא זוכר את עברו לא יכול להסתכל אל העתיד.
אני לא מוכנה להיות אדם כזה.
זוכרת את עברי (למרות שלפעמים הייתי מעדיפה לשכוח) ולומדת לחיות למען העתיד.
במשך תשע שנים אני מלווה ע"י אישה נפלאה שקיבלה אותי כמו שאני והעזה לומר לי את האמת בפנים. בלי התחכמויות ובלי תוכחות. אישה שבזכותה קיבלתי את החיים שלי בחזרה. אישה שמאמינה בי ללא לאות.
בורכתי בחברות אמת שלמרות כל הקשיים שהערמתי אליהן לא פסקו להיות שם בשבילי באש ובמים. אני חווה להן את חיי מכיוון שבזכותן אני נשארת שפויה בעולם ללא הגיון וחמלה.
השנה האחרונה הייתה מאוד(!!!) משמעותית בעיניי. אחרי חוויות אבל קשה וארוכה. הרמתי שוב את ראשי והבטחתי לעצמי מקום בעולם. שם משפחה חדש. שם שנותן לי תחושת בית ושייכות לאחר שמשפחתי הקודמת נטשה אותי לאנחות.
חוויתי בפעם הראשונה מהי אהבה ומהי זוגיות. האומנם זה היה קצר אבל מאוד אינטנסיבי בעיניי. למדתי הרבה על עצמי בתוך קשר מבחירה.. למדתי שגם לב פצוע עדיין פועם..
היום אני מסתכלת על העתיד מתוך שליחות שיש לי בעולם הזה. אני רוצה להראות לילדים שגם בתוך החושך יש מעט טיפה של אור.

זה היה ממקצת הדברים שיש לי לומר על תריסר שנים קושי, התמודדות ועמידה על הרגליים.

מקווה לעוד הרבה שנים טובות ומלאות בחירות ואושר.

0 תגובות
מה אעשה איתך?
16/11/2018 02:07
all by myself
רוצה כל כך לכתוב לך אבל יש לי חשש גדול שלא תאהב את זה ושיגעתי אותך מספיק.
אני צריכה להפסיק.
לרצות אותך
לאהוב אותך
לראות את תמונותך
לעקוב אחרייך
אני פשוט צריכה להפסיק.
יגיע היום שבו אני אגלה משהו שאני לא רוצה לראות.
אני לא יודעת מה אעשה אם אראה הוכחה וודאית שבאמת המשכת הלאה.
שאני לא אהיה בעתיד שלך.
כבר מספיק קשה לא להיות בהווה שלך.
אני חייבת להפנים שאתה כבר לא איתי ולא תהיה איתי.
אני חייבת להמשיך הלאה בלעדייך.
אולי כדאי שאכתוב לך ואעשה זאת.
0 תגובות
חלום במקום מציאות
14/11/2018 23:23
all by myself
כותבת פה במקום לעשות טעות וליצור איתך קשר.
הרי איפה ההיגיון ביצירת קשר עם אדם שלא מעוניין להיות איתי בקשר.
הגעגוע הוא גדול.
תת המודע עובד שעות נוספות בלילות.
אני חולמת כל לילה עלינו.
ממשיכה את הקשר כאילו לא נפסק. 
הכל כל כך טבעי ואמיתי.
אתה מגיב לי.
אתה משתף אותי.
בחלום אני מצליחה לעשות את מה שבמציאות לא היה ניתן.
בחלום הכל רגוע ונעים ללא מריבות שקטות וצורמות.
בחלום אתה לא עוזב אותי כאילו אני הכי נוראית ואי אפשר להתמודד איתי.
בחלום אנחנו אחד.
בחלום אנחנו מתמודדים. 
בחלום אנחנו אוהבים.

0 תגובות
האם הכל בראש?
09/11/2018 13:30
all by myself
עזיבה, אהבה, התמודדות
לראות אותו ממשיך הלאה..
כאילו לא קרה כלום בנינו.. 
כאילו קל כל כך לשכוח ולמחוק את כל מה שהיה. 
לומר לי שהוא ישמח לראות אותי עם בן זוג אחר.
איך אפשר להאמין למילה שהוא אומר?
האם זה נכון? 
האם הכל בעולם הזה נזיל ולא אמיתי?
האם אנחנו צריכים לראות את הסוף כבר מההתחלה?
האם ישר אחרי שאנחנו מסיימים משהו אנחנו צריכים להתחיל משהו אחר?
איפה הכרת התודה/ הטובה? 
איפה התהליך הנפשי שכרוך בעזיבה?
איפה הנפש בכלל?
האם הכל בראש?
0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 13 14 הבא »