לפני יומיים, אחרי יותר מיממה ללא שינה, הייתי שקופה.. לא יכולתי להחזיק את הבכי שגועש בפנים..
בכיתי בגלל כל כך הרבה סיבות.. אי ההבנה, אי הקבלה, אי יכולת הסתרה, שבירת המסכה ובעיקר מהעובדה שאני נלחמת על חיי.
בחיים הקצרים האלה נלחמתי אינספור פעמים..
הפעם בשונה מפעמים אחרות גם אין לי כלים להתמודד וגם אין לי רצון להילחם אפילו אם יימצאו הכלים.
בא לי לשקוע עמוק בתוך החרא שצף ולוותר על הלחימה.
למרות שהבטחתי להגר שלא אעשה זאת.. אבין אותה אם היא תתאכזב מאוד כשלא אמלא אחר בקשותיה..
כרגע שאני מסתכלת על חיי כל מה שאני רואה שאני חיה בשביל אנשים אחרים..
אני לא חיה.. רק נושמת...
הנשמה מתה ממזמן..
אולי אגיע הזמן שגם הגוף ימות..
;){kind=link}