הלכתי כל שבוע למטפלת הוליסטית.. היא הייתה מנחה אותי ב"דמיון מודרך".
באחת הפגישות היא ביקשה שאדמיין את הבית האידיאלי שלי במקום האידיאלי שלי בעתיד.
עצמתי עיניים והלכתי לכיוון האור שהוביל אותי לבית מעץ על הגבעה בודדה.
בקצה הגבעה, שלא היה רחוק מהבית, היה צוק המתנשא לגובה רב.
אני זוכרת שעמדתי על קצה הצוק והסתכלתי למטה.
זה היה הרגע שפקחתי את העיניים. הרגע שבו האור הפך לחושך.
כשנשאלתי על מה שדמיינתי.
הסברתי שאני דמיינתי שאני גרה בבית מעץ (כמו צימר, רק גדול יותר, כמו בסרט "Patch Adams")
והעובדה שיש צוק ליד הבית היא כי אני מדמיינת לעצמי עתיד שבו תהיה לי האופציה להתאבד ושלא ארצה בכך אלא ארצה להנות מהנוף הנשקף מהצוק הרם.
שמתי לב שהמטפלת מתקפלת בתוך הכסא שלה ויש לה מה לומר והיא מעדיפה לשמור בפנים.
ביקשתי ממנה שתהיה הכי גלויה איתי.
היא אמרה שכבר כמה פגישות היא רואה שהנשמה שלי פגועה וחבולה.
אך גם שהנשמה שלי לא סיימה אף את ייעודה בעולם. זאת מכיוון שבגלגולים הקודמים שלה היא תמיד מתה בטרם עת.
לרוב מהתאבדויות...
הפעם, לדעתה, בשונה מהפעמים הקודמות הנשמה שלי נלחמת להישאר בחיים.
;){kind=link}