חברה הזכירה את כרמיאל ויום לאחר מכן קמתי עם החלטה.
זה המקום הבא לגור בו.
אז אני כאן, בכרמיאל, כבר שלושה וחצי חודשים.
החודש הראשון היה מלא עיכול נפשי.
זה היה המעבר הכי קשה בחיים שלי.
התחברתי לגולן בכל הנשמה.
יש ימים שאני קמה וחושבת שאראה את הנופים המדהימים של הגולן דרך החלון.
אני מנסה להבין למה אני פה. למה נשלחתי.
אני באמת מאמינה שאנחנו נמצאים במקום שבו אנו צריכים להימצא.
יש אנשים שאנו צריכים לפגוש. יש מקומות שאנו צריכים להכיר. יש לנו עם מה להתמודד ומה לחוות.
בגלל זה אני כאן.
כשהייתי צריכה להחליט איפה לגור בדיוק החלה האינתיפאדה.
אחד מהשיקולים ששקלתי לגבי המקום החדש (דבר טבעי ומבלי רצון לפגוע באף מגזר) היה הקירבה לכפרים שעוינים למדינה.
כידוע כרמיאל מוקפת כפרים (מכל הסוגים) סביבה.
אך המשהו הזה שהנחה אותי להגיע לכאן היה חזק ממני ומהשיקול הזה.
בשהותי הקצרה כאן למדתי ואני לומדת על עצמי המון.
מעלת הסובלנות חזקה אצלי מאוד.
בזמן הקצר שבו אני עובדת עם כל גווני האוכלוסייה כקופאית בסופר, אני מוצאת את עצמי מתקרבת לאנשים שחשבתי שארתע מהם, רק בגלל המצב במדינה. אני מגלה בני אדם מדהימים שגורמים לי לחייך כל פעם שאני רואה אותם.
מכיוון שעבודה שמלאה ביחסי אנוש, החלטתי כבר על ההתחלה שלא משנה אם האדם שעומד מולי הוא אנטיפת או עצבני או מעוצבן או עצוב - אני אחייך, אהיה אדיבה ותמיד אאחל יום טוב לכל מי שייתקל בי בדרך שלו.
;){kind=link}