דבר שצפיתי אותו הגיע ובכל זאת הצליח להפתיע אותי.
10 שנים
איך אצליח להסביר את הרגשות שלי?
שבוע אני מנסה ולא מצליחה..
אנשים מגיבים בתדהמה ובסולידיות מדהימה אך לא ממש עוזרים.
מנסים להרגיע ולתמוך אך במקום אני מבקשת מרחק.
אני חיה.
שומרת על פאסון אבל בפנים נקרעת.
שומרת על פאסון אבל בפנים נקרעת.
מרגישה שצעדתי 1000 צעדים במהלך 10 השנים האחרונות.
ובשיחה של 20 דקות.
נסוגתי 500 צעדים אחורה.
10 שנים שבהם שיננתי לעצמי
שאני מסוגלת, שאני יכולה.
שאני מסוגלת, שאני יכולה.
שאני שולטת ולא נשלטת.
שהרחקתי מעליי אנשים ומקומות שלא עושים לי טוב.
שיחה של 20 דקות עוררה לי את כל הביטחון.
מצד אחד הוא רק אחי.
אבל אני מרגישה הוא אח מאמא אחרת.
אח שלא באמת היה אחי.
לי יש אמא רוחנית.
אמא אידאלית ששומרת עליי כשאני נופלת.
שמחבקת ותומכת.
לפחות בחלומותיי הטובים.
לו יש אמא שממשיכה לפגוע ולהאשים.
כאילו לא חלפו להם 10 שנים.
הוא מסמל את הסכנה.
יכולתי להיות כמוהו.
מסוכן.
לעצמו ולבריות.
אז הנה הוא צץ אחרי 10 שנים.
ואני המומה.
מרגישה שאני צריכה פסק זמן.
מקווה שלא ארוך מדי.
נזכרת בטיפול הראשון שלי, חודש אחרי ההחלטה החשובה בחיי.
נכנסת לתוך כוכב (כמו הסגול של סלקום)
מרגישה תנודות.
פעם לצד שמאל ופעם לצד ימין.
תנודות חזקות.
כשלפתע צביטה חזקה, יותר נכון משיכה, בצוואר.
כאילו מתעוררת מסיוט.
נשאלת ע"י המטפלת מה חוויתי.
למה התעוררתי.
למה אני מושלת כל אחת מהתחושות שלי.
התנודות אלו הדעות של האנשים.
תחזרי לקשר.
זה טוב להתקדם.
זה טוב לסלוח ולמחול.
אל תחזרי לקשר.
הם מסכנים אותך.
הם מסוכנים.
הם פגעו בך.
למה לעזאזל משולה הצביטה? המשיכה?
המטפלת עוזרת..
הצביטה היא הזיכרון.
הזיכרון שטמון בי
הזיכרון שלי ולא של אף אחד אחר.
רק אני יכולה להזכיר לעצמי מי סיכן אותי.
רק אני יכולה להזכיר לעצמי מי פגע בי.
רק אני יכולה להזכיר לעצמי למה עזבתי.
רק אני יכולה להחליט לעצמי מה לעשות בחיי.
אז הנה אני.
אחרי 10 שנים.
חוזרת לכוכב.
מרגישה שוב באותה צומת דרכים.
נעמדת מול הסכנה.
נעמדת לצד החיים שלי.
אני מזכירה לעצמי כמה פחד ואימה חשתי לאדם הזה.
אני מזכירה לעצמי את הפעמים שבהם הוא העמיד פנים שהוא לטובתי ולצדי.
אני מזכירה לעצמי את האכזבה שתמיד הגיעה בסוף.
אני צריכה חייבת להחליט.
;){kind=link}