הבצל האנושי

עם זאת שהתיאור יפהפייה - נראה בבירור מול מה את מתמודדת.

הספורט היומיומי המתיש הזה של לבישת המסיכות יכול לגרום לאדם לשכוח מי הוא ומה הוא.

כל כך הרבה שכבות..ואין להם סוף.
לחייך לאנשים שאת לא סובלת, לספוג אמירות של אדיוטים, לצחוק בנימוס מהומור שלא באמת הצחיק אותך מעולם.

וכשאת עושה את זה על בסיס יומי ובאופן קבוע...זה נהיה חלק מימך ואוכל אותך. ואת מהותך.
ואולי נהיית מישהי שאת לא באמת רוצה להיות.

כמו נהר שהמים שלו פסקו לזרום והוא נהיה אגם במקום.

אך את לעולם לא תהיי אגם.
כי את מודעת לכך שאת נהר.
את מודעת למים הזורמים.
ואת מודעת למה שיקרה כשהמים יפסיקו לזרום.

ואת מנסה לגרום למים רק לגעוש בעוצמה חזקה יותר בזרימתם.

את נהר נפלא!

וואו! תודה רבה על התיאור המקסים הזה.
הצלחת לקלוע לדברים שבאמת קורים לי מבלי שבאמת אפתח אותם בפוסט זה..
אתה לא אף אחד..

אני מניח שלאנשים בעלי צלקות דומות קל יותר
לזהות אחד את השני..

והאמיני לי יקירתי..
את בצל מדהים.
גלדיאטורית בנפשך.
לוותר על מי שאת על מנת להיות חלק מקונצנזוס מפוקפק
בשביל "שלום בית"...זה מעורר השראה.
האמיני בכך. תחשבי כך.
זו מלחמה תמידית. הישרדות.
ואת מרגישה שחלקים מימך נושרים ונותרים מאחור.

אם קיים חשש. אז אל..
החשש רק מורה לך שאת מודעת לעצמך ומהו מסלולך..
ואת על שביל האבנים הצהובות ללא ספק. גם אם נראה אחרת...

אין חשש ויש מודעות רבה (לפעמים יותר מדי)
אני לא מתחרטת על דבר שעשיתי לאורך הדרך.
ישנה עוד דרך..
החלטה הכי חשובה של חיי היא לא לוותר על עצמי ולעצמי.

לצערי יש הרבה אנשים שלא מצליחים להבין מעבר ל"קופסא"
אבל לעולם לא אוותר רק בגלל שלא מבינים אותי אפילו אם אהיה אחת מול כולם (זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלי)
תודה רבה על העידוד ובעיקר על ההבנה.

בשביל זה אנחנו כאן.

אם כבר..תודה לך על החשיפה שלך בעולמך הפרטי והעשיר.
אומנם זה קל לעשות זאת מול קהל וירטואלי.
אך זה עדיין מצריך אומץ.

והמשפט שכתבת...
"אבל לעולם לא אוותר רק בגלל שלא מבינים אותי אפילו אם אהיה אחת מול כולם".

משפט של לביאה.
תודה לך.