את חלקן יצרו לי הוריי בעת שנתנו לי חינוך דתי.
את חלקן אני יצרתי לעצמי בכדי לכסות על פגיעותיי הרבות.
היו לי מעט הזדמנויות לקשר זוגי. אני אפילו יכולה למנות אותם בעזרת עשר אצבעות.
לפני כחודש הכרתי בחור. נחמד. רציני. בן 30. חרדי לשעבר. עוד מעט בעל תואר שני.
אך כל התיאורים הללו לא שווים כלום. מכיוון שהדבר שהכי קסם לי בהיכרות איתו היה שלא היו מסכות.
לא הרגשתי לשניה שאני צריכה להטות את אחת המסכות ולשחק משחק.
הייתי הכי כנה. חשפתי דברים שלא חשפתי לאיש.
באותם רגעי חשיפה הרגשתי נינוחה ושלווה.
קיוותי שהאדם שמאחורי ההודעות יידע להכיל את כל מה שאני שמה על השולחן.
הוא באמת הצליח להחזיק הרבה זמן (שבועיים וחצי) עד שנישבר.
ברגע שגיליתי לו שלעולם לא יהיה לי אמון מלא בקשר ובו זה היה הקש ששבר את גבו.
הוא לא יכל לשאת את המחשבה שיהיה לי חוסר אמון בו.
למרות שניסיתי להסביר כמה וכמה פעמים שאין לו קשר לזה.
שזאת הפוסט טראומה אשמה. שאלה הוריי שאשמים בכל שאין לי אמון באנושות.
ושלמרות שאין לי אמון, אני עדיין חיה בניכם.
אני עדיין מתמודדת עם השדים.
בעבר השוותי את עצמי לבצל אנושי.
לאחר ההיכרות הזאת, הוכחתי לעצמי את ההשוואה.
הוא פשוט לא היה הבחור שידע להתמודד עם כל קליפה שנופלת.
ולכן הוא גם לא טעם מהליבה.
החלטתי שלא אפסיק לנסות למצוא את הבחור שיידע.
אפילו אם בשביל שזה יקרה אני אצטרך לחשוף את עצמי שוב.
;){kind=link}