התחושה שמלווה בקושי בדיבור.
התחושה שגורמת לכם להחליט.
אני מוציא הכל החוצה או משאיר הכל בפנים.
היום הרגשתי את התחושה הזאת כמה פעמים.
בפעם הראשונה כשהייתי צריכה להפסיק לרצות את כולם בעבודה.
בפעם השניה כשנמאס לי שמתייחסים אליי כלא שווה בין שווים בדירה.
בפעם השלישית שכבר לא העמדתי פנים עם אחותי.
בפעם האחרונה שניסיתי להוציא הכל בפני חברה.
להוציא את המועקה. להוציא את השנאה. להוציא את התסכול. להוציא ה-כ-ל!
אבל לא הוצאתי הכל.. כי בסוף לחברה היה יותר חשוב לאכול..
אני לא מסוגלת לאכול. בקושי לשתות אני מצליחה.
זה כבר לא מחשבות שרצות אלא מלא אבנים שתקועות עמוק בגרון.
הוצאתי את הבכי ועכשיו בדרך ליציאה משגרה המבאסת.
;){kind=link}