פגישה גורלית (אבא)

20 שנה מהרגע הראשון שאני זוכרת שהרימו עליי יד ללא רחמים והיא הכתה עד שנגמר לה הכוח. סימנים לא זכורים אך ישנן צלקות והן תמיד ישארו. 

10 וחצי שנים מאז אותו הרגע שהחלטתי שאני לא יכולה עוד לשאת את הרוע, המתח, הקללות והמכות. יצאתי לאויר העולם לפני עשר וחצי שנים. 

למדתי הרבה במהלך השנים הללו. למדתי לאהוב, למדתי לכאוב, למדתי שהגוף מתנקה כשהוא בוכה, למדתי שלא צריך מכות בתוך ריב. למדתי שאפשר אחרת.

לפני כשנה עליתי על אוטובוס כשבאמצע הנסיעה עלה האדם שאחראי להבאתי לעולם. בשונה מכל הפעמים שפגשתי אותו לפני כן, החלטתי שנמאס לי להסתתר ושאני צריכה להראות לעצמי שיש לי זכות קיום בדיוק כמוהו. שניה לפני שירדתי מהאוטובוס אמרתי לו (כשהוא יושב עם הגב אליי) "שבת שלום, אבא". לאחר שהוא התעשת והבין מה קרה, הוא פנה לאבא של חברה שלי (משפחה שנלחמה עליי כל השנים) והציע שניפגש. מאז ועד לפני כחודש חשבתי רבות על ההצעה הזאת. על השלכותיה הנפשיות עליי ועל השלכותיה המחשבתיות עליה ועליו (שמא יחשבו שמדובר בחידוש קשר - הורה וילד).  בסוף פגישה עם הגר לפני כחודש אמרתי לה שאני מוכנה לפגישה. ביקשתי ממנה שהפגישה תהיה אצלה בקליניקה ושהיא תעזור לי בהתנהלות. במהלך החודש האחרון שקעתי בעבר עד שכמעט אזלו לי הכוחות. הזכרונות העלו לי את המחשבות שלי מבעבר. שאני חלשה, שאני לא שווה כלום, שאני רק רוצה לחיות ולהיות במשפחה.

במהלך השבוע האחרון לקראת הפגישה הועלתה הכוננות הנפשית שלי למקסימום ונאבקתי בשיניים לסיים את התהליך שהתחלתי. אני הולכת לעשות סגירת מעגל איתו או בלעדיו. אם הוא יגיע זה יהיה מולו ואם לא אני אעשה זאת לבד עם הכוונה של הגר. 

בבוקר יום ראשון נכנסתי לקליניקה של הגר והייתי "על קוצים" לא יכולתי להירגע.. חיפשתי אותו בחלון, בכיתי מדי פעם והחששות הנחו אותי כל הזמן. מנסה להזכיר לעצמי שאני חזקה ושאני אעבור את זה. 

הוא נכנס פנימה ואני צריכה להזכיר לעצמי איך הוא היה נראה לפני כן.. בכניסה שלו הוא היה נראה כחוש, כתוש, מכופף וללא כוחות. הוא התחיל להסביר למה הוא בא (לא הסתכל עליי ואפילו דיבר אליי בגוף שלישי במהלך כל הפגישה כאילו אני לא באמת שם), הוא אמר שהוא בא בשביל לדעת מה קורה איתי, לדבר על העבר, להכניס את הכל לתוך קופסא ולשים את הקופסא במקום מורחק. להסתכל אל העתיד. כמעט והוצאנו אותו מתוך החדר למשמע הדברים הללו. חשבתי שאם הוא בא להקטין את המעשים שקרו כלפיי ולהקטין את רגשותיי כעת - אין לו מה להמשיך לדבר איתנו. חשבתי שהוא לא באמת בא לשמוע אותי. 

הוא אמר שבעקרון יש לי בית, חדר, מיטה ושאני יכולה לחזור הביתה. הוא בא לראות כיצד הוא מחזיר אותי הביתה. 

הקשבתי לו רבות לפני שהעזתי להתחיל לדבר. לא ידעתי אם אני אהיה מסוגלת לדבר מבלי לבכות או לרעוד ואם אוכל באמת לבטא בפניו את כל תחושותיי. 

התחלתי לדבר כשאני מחפשת נקודה טובה בצד הקיר להסתכל עליה במקום להסתכל עליו. ואני שומעת את קולי מסביר בנימוס ובהגיון את מה שחוויתי בתוך הבית ואני לא מאמינה שזאת אני. אני מסבירה לו שאני הייתי חייבת לצאת מהבית. שאני לא יכולתי להישאר בבית (שמבחינתי הוא רק ארבע קירות) שאני לא יכולתי לראות בו עתיד. שאמרו לי מילים וקללות שאני לא מאחלת לשונאים שלי. ומי שאמר אותם אלה היו הוריי. מילים שאי אפשר לקחת בחזרה. מכות שניתנו ללא סיבה ואפילו אם הייתה סיבה לכעס, אין שום סיבה שבעולם להכאת ילד. 

הוא ניסה להתחמק ולהגיד שזה לא קרה כשהוא היה בסביבה. אולי זה קרה כשהוא היה בעבודה. אבל לא וויתרתי לו והסברתי לו שזה קרה בכל זמן נתון. גם בשישי, בשבת, בחגים וגם בערבים רגילים. 

ואז זה יצא.. הוא אמר ללא הפסקה "אני שק חבטות" הוא הסביר שלא משנה מה הוא היה עושה - תמיד היה מישהו שהאשים אותו. היה אסור לו לדבר איתי (החרם המדובר בבית). הזכרתי לו שהוא עשה טעות והוא הרביץ לי בגיל 16. אז הוא ענה שבאמת עשה טעות אך כל הזמן חשב שאם הוא לא ירביץ לי, אמא שלי תרביץ לו. והוא בכה ונתן לי גושפנקות רבות לגבי התחושות שלי על בני הבית. אמא שעושה טרור, אבא שהוא נשלט, אח שהוא אלים מאוד ואינטרסנט רק לעצמו, אחות שהתחתנה בשביל לברוח ואני שיצאתי מהתופת. 

אני יושבת מולו ואני מבינה שאני היחידה שיצאה מהתופת. הוא שימש לי למראה, הוא הראה כיצד הייתי נראית אם הייתי נשארת בבית. 

בתוך כל ההסברים שלו והבקשות שלו שאחזור הביתה, הבנתי שזה טוב בשבילו ובשבילי שלא נהיה בקשר. 

עבורו אם הוא יהיה איתי בקשר, אמא שלי לא תניח לו לרגע. הרי היא אוכלת את עצמה מבפנים על כך שנפגשתי איתו ולא איתה (היא אפילו רצתה לבוא איתו). הוא רוצה את השקט המיוחל ובתוך התופת לא יהיה לו שקט אם הוא יהיה איתי בקשר. מספיק לו שמדי פעם אתן לו אותות חיים. 

עבורי אם אהיה איתו בקשר, אני חוששת שבקשיים שלו הוא ינסה לשאוב אותי פנימה. כרגע בניתי לעצמי עולם שקט ובטוח שהוא רחוק אלפי שנות אור מהחושך שבו הוא חי. 

לפני הפגישה כל מה שרציתי היה שמישהו יגיד לי אחת ולתמיד בצורה הכי ברורה ש - אין לי משפחה !

בפגישה הזאת הבנתי שבאמת אין לי משפחה. התא המשפחתי שאליו נולדתי (ללא בחירה) התפורר לחלוטין וכל אחד עסוק בהישרדותו. 

עד כמה שהיה קשה לשמוע אדם שאמור לשמש כאב (חזק, תומך ואוהב) אומר שהוא לא מסוגל לעשות זאת. אני מעדיפה לשמוע את הכנות מאשר לצפות לאידיליה.

אז אני משחררת את האידיליה לשלום.. אין לי משפחה ועכשיו אני סופסוף יכולה לעזוב אותם באמת ולחיות את חיי.