יצאתי מחושך מוחלט. חושך נשלט ואכזר.
בשל כך עד היום אני מלמדת את עצמי לראות את האור ולא לפחד ממנו.
מבחוץ אישה מתפקדת ומבפנים מפורקת.
נשמה אבודה.
השנה האחרונה הייתה מאוד משמעותית בעיניי.
שנים הייתה בי תקווה אמיתית שהכל יסתדר ותהיה לי משפחה.
השנה התאבלתי על ריק שאף פעם לא היה מלא.
התאבלתי על אבא ואמא, אח ואחות שהיו לי כדיירים נוספים במבנה שקוראים לו בית.
הבנתי שאף פעם לא הייתה לי הורים תומכים ואחוות אחים.
הבנתי שחייתי במערב הפרוע שנקרא משפחה.
היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שהייתה קיימת על חיי.
לא רציתי לוותר על החלום הורוד והמתוק.
אבל כל מה שהיה זה - חלום.
התאבלתי במשך שלושה חודשים ארוכים.
בהם לא תיקשרתי עם הסביבה והייתי זקוקה לתרופה בשביל להרגיע את עוצמות הכאב.
בשנה האחרונה ביצעתי שלושה מעברי דירות שונות.
שנה של התמודדות אין סופית.
בשגרה שלי אני פוגשת בילדים שחווים את הקשיים הרבים שיש לעולם החשוך להציע.
יש ילדה שכל ערב אומרת שהיא מתגעגעת לאמא שלה.
זר לא יבין את האימרה.
אך אני מבינה.
והשנה רק הבנתי שאין לי אמא להתגעגע אליה.
יום יגיע וגם היא תבין זאת...
אני מאחלת לעצמי לשנים הבאות,
להיות נאהבת, להיות מלומדת ולהמשיך לשמוח
כי מגיע לי.
יום חירות שמח!
;){kind=link}