זיכרון

תמיד עניינה אותי העובדה שברגע שהבנאדם נהרג בפתאומיות (אם בפיגוע או בקרב) תמיד מחשיבים את הרגעים הפשוטים שלו כ"רגעים שלא יישכחו לעולם" כמו חיוך.. ותמיד ימצאו משהו טוב בו אפילו ב"דברים הרעים" שהוא עשה.. 
אני כבר לא חוששת להודות בזה שיש רגעים שאני מאוד רוצה למות ועכשיו. בלי הכנה מוקדמת. אבל תמיד יש בי מחשבה או יותר נכון הרגשה שזה לא ייעשה באופן טבעי ולא יהיה לי יד בזה.. אם הייתה לי אפשרות לבחירה, אני רוצה למות באופן הרואי. 

ואז מגיעות המחשבות (הם לא יכולות שלא להגיע..) - האם יזכרו אותי? האם הייתי חשובה למישהו עד כדי שהוא מרגיש שהחיים שלו שונים בלעדיי או שלא יכול להמשיך בלעדיי..? ואם יזכרו אותי אז איך? האם אני מודל לחיקוי בשביל מישהו? האם ירצו לקרוא בשמי לילדים בשביל להנציח אותי?
יש כל כך הרבה עמותות שמטרתן להנציח את יקיריהם - האם יקימו עמותה כזה בכדי להנציח אותי ומה תהיה מטרת העשייה של העמותה - משהו שיזכיר התנהגות כלשהיא שלי.. ?

אני חוששת מעוד דבר, משהו מהותי בעיניי, שההורים שלי ייקחו את הפיקוד, כאילו לא קרה דבר ויתחילו להזכיר אותי, באופן פלא לטובה (כמו שמדברים על כל מי שמת). אבל הם בכלל לא מכירים אותי.. בשבילם אני הבת שברחה מהם ושהם "רוצים" בחזרה.. מקווה שגם אחרי מותי יהיו אנשים שימשיכו את רצוני ויעמידו את ההורים שלי במקומם.. 

יש בי משהו שרוצה שהיום הזיכרון יימשך.. שאשמע על עוד אנשים מדהימים שחייהם נגדעו בין רגע.. שיאפשר לי לבכות, להתפרק ושאוכל להגיד לאנשים שבכיתי וזה בסדר.. 

אני לא מכירה אנשים קרובים שאיבדו את חייהם בפיגוע או במהלך הצבא.. אבל אני כלכך מחוברת לכל האנשים ששמעתי עליהם.. בזמן הצפירה, חלפו כמה סיפורים בו זמנית במוחי. כואב לי כבר הראש מרוב בכי ואני גאה על כך.

יום שכולו זיכרון..