יום שבו רציתי ללוות את חברה שלי לסידורים ובסוף העובדה ששיגעו אותי מהעבודה הכניעה אותי ולא הלכתי עם חברתי.
ההרגשה שאני מאכזבת את החברה גרמה לי להרגיש שבסופו של דבר אכזבתי את עצמי. העבודה תופסת חלק גדול בחיי כיום והחברים באים בעדיפות שנייה. העובדה הזאת כואבת..
אין לי מושג איך המשכתי את היום הזה.. הרגשתי נורא. כאב ראש שלא מפסיק. לא יכולתי להתרכז בכלל.
מכיוון שאני לא יכולה לברוח לשינה (כמו שכבר התרגלתי) אני אשפוך את כל המחשבות שלי לתוך התא הלבן הזה, בתקווה שאוכל לפנות עוד כמה שעות לשמחה.
הרגשות שלא עוזבות אותי בימים האחרונים. הבדידות שלא נגמרת לעולם.
בסופו של דבר אני לבד, עובדת כמה שעות וחוזרת לבית ריק, משתדלת ללכת לישון עם חיוך על הפנים.
תחושה שאני לא מצליחה להעביר החוצה. חונקת אותי, כולאת אותי פנימה, מנסה לזעוק לעזרה אבל חסומה מבפנים.
מדברת על אה ודה ואכולה מבפנים על כך.
הכל הבל הבלים. העיקר זה בריאות הנפש..
נראית בריאה מבחוץ וגוססת מבפנים.
לא מצליחה להתרכז, כנראה בגלל העומס הנפשי.
משתדלת לא ליפול אבל משהו שואב אותי פנימה בלי רחמים.
גבי שבור מכל העול. גרוני חנוק והלב מת כבר מזמן.
חולה אבל הממצאים הרפואיים לא מראים כלום.
לא יכולה ורוצה להפסיק את הבכי עכשיו.
הדבר הכי קרוב לחיים עכשיו הוא הבכי.
הדמעות מחיות את פניי, מעירות את הנשמה.
העיניים רוצצות והמחשבות לא מפסיקות.
צריכה לשטוף את הדירה וכל מה שאני רוצה זה ניקיון לנשמה.
רוצה לחיות!!
;){kind=link}