בשובל הזה נמצאים כל האנשים שלא האמינו לי, לדרך שלי, לרגשות שלי, לכאבים שלי.
לאן שאני לא פונה הם תמיד מאחוריי, מנסים להנמיך אותי.
היו מקרים בהם הם הצליחו (את האמת רוב שנותיי האמנתי להם ושילמתי מחיר כבד..)
איש לא יבין עד כמה הם הצליחו, מכיוון שעד היום אני לא מאמינה יותר לאנשים.
חוסר האמון שלי מתבטא בכל כך הרבה מישורים שאני כבר לא יכולה למנות אדם אחד שאני רוחשת לו אמון מלא.
כי לאן שאני לא מסתכלת, הם מאחוריי - מזכירים שבכל רגע נתון אדם נוסף יכול להצטרף לחבורה.
מאז שסיימתי להיות בתוך מסגרת עוטפת, אחרי התיכון ושירות הלאומי, כשהתחלתי לחפש את המסגרת שמתאימה לי בתוך החיים האלה, המקום שלי.
התחילו הכאבים, כאבים חדים בגב (בין המקרים הבודדים שגורמים לי לזקוף את הגב - לא מהסיבות הנכונות). כאבים שפוקדים אותי כמה ימים, לפעמים שבועות. הכאבים כל כך לא מתאימים לבני גילי, שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני בסך הכל בת 24 ולא בת 80.
כל הזמן ידעתי שיכול להיות שמדובר בכאב נפשי (מרוב כל העול של החיים) שמתבטא שעמוד השדרה. אבל גם כן תמיד חשבתי שחייבת להיות הוכחה רפואית לבעיה.
קשה להסביר מה זה ללכת לרופא אחרי שכל החיים לימדו אותך שחום, כאב ראש, כאבים חדים בחזה, קשיי נשימה, סחרורות - זה שום דבר ולא מצריך ללכת לרופא. וכשבכל זאת אזרתי אומץ והלכתי להיבדק אצל רופא - רופא ברוב חוכמתו כל הזמן אמר - אהה שטויות זה הכל בגלל הביסלי והבמבה..
אותו רופא לא שם לב שכל השנים הללו הייתה לי אסתמה, סינוסינטיס ובטח היו עוד כמה מחלות לא כרוניות בדרך...
מעניין שאחרי כל מה שעברתי אני עדיין משתדלת לא לוותר ולהמשיך לחקור ולהבריא את עצמי.
אז לא הרפתי ולפני שבוע עברתי צילום רנטגן לגב (למרות כל אבחנתו של הרופא - לא אותו רופא)
והיום מסרו לי את התוצאות - יש לי עקמת.
בעידן שבלי הוכחה לא מאמינים - אז סוף סוף יש לי הוכחה.
מזל שיש דברים שבהם אני לא מאמינה לאף אחד חוץ מלעצמי!
;){kind=link}