חלולה

משפחה זה חשוב לפעמיים צריך לוותר לבקש סליחה גם אם לא אשמים ולהמשיך הלאה.. זה הדבר היחידי שיש לנו ואני בטוחה שאם יקרה למישהו ממשפחתך משהו קריטי חס וחלילה את תתחרטי על שפספסת את זה..

אני לא יכולה להגיד בכלל שיש לי משפחה..
אני לא יכולה לקרוא "אמא" לאישה שאומרת לי שיש לי דם שחור ודם של נאצית.
או שמכה אותי בכוונה תחילה וכשהיא שאני סובלת מכאבים היא מחייכת..
זאת לא אמא זאת אישה חולה בנפש.
אני לא יכולה לקרוא לשאר האנשים שחיו איתי באותו בית במשך 16 שנים ופשוט עמדו מצד ולא אמרו מילה לנוכח המציאות שחוויתי.
אני רק מצטערת שלא יכולתי לצאת מהבית מוקדם יותר......

אני גם לא חושבת שהחיים עובדים באמת לפי חוקים מובנים שאין כמו אמא ואין דבר יותר חשוב ממשפחה.
החיים לימדו אותי אחרת. אני למדתי שהכי חשוב זה הבריאות - הפיזית ובעיקר הנפשית של עצמך.
אין פה מקום לשפוט אותי על החלטותיי כי אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שאני עוברת כל יום בחיי כבנאדם גלמוד.

אני לא חושבת שאני צריכה לבקש סליחה ממישהו שהתעלל בי במשך עשור שנים וחיפה על זה בטענה שזה לצורך חינוך.
עד היום אני סובלת מהפרעות פוסט-טראומטיות שלעולם לא ייפסקו וסליחה לא תשנה את זה.

פעם קראתי מאמר של אודטה ( היום שם משפחתה שוורץ, פעם אודטה דנין), היא כתבה על בגידה באמון.
היא גילתה שבעלה שיקר לה כמה שנים מכובדות מחייהם יחד.
ממש חי איתה במסווה של איש ריגול, בעוד הוא מנהל חיים כפולים.
אחרי שהתגרשו, היא לא ידעה לאן להוליך את הזעם והכאב שהיא אצרה בתוכה.
היא למדה שיטה של סליחה, שהכוונה בה היא לשחרר את המעמסה של אותו כאב מאותו אדם:
לדמיין שאותו אדם שפגע- יושב מולך.
שהוא יודע שאת הזמנת אותו.
ואת אומרת לו הכול.
אחר כך את מדמיינת אותו עונה לך.
ובסוף, את אומרת לו/ לה- אני סיימתי את הפרק הזה איתך.
אני מרשה לעצמי להרפות מכל המחשבות שקשורות לכאב הזה.
אני בחיי ממשיכה.
************
עכשיו- בטח שלא פתרתי לך כלום לגבי העניין עם האחות.
אבל לפעמים יש סיכוי קטן, שאם מישהו עבר דבר קשה דומה, אז משהו ממה שהוא למד יכול לעזור לי...
אני מקווה שעזרתי במשהו.