אמא ואבא

אמא ואבא,

7 שנים עברו מבלי שאשתמש בתארים אלו עם מילת השייכות בגוף ראשון (שלי).

אני מרגישה שאינני מכירה את האנשים שמאחורי התארים הללו כמו שהם אינם מכירים אותי.

אז אני, ליאת, הבת שלכם - עצמאית, נבונה, מוכשרת, גאה ולומדת כל יום את העולם שנפתח בפניה.

יש דבר שברצוני להודות לכם עליו - החיים - נתתם לי חיים ועל זה אני מודה לכם.

יש המון דברים שעברתי במהלך שנותיי אתכם - לא כולם היו מהנים ושמחים, אך אני מעדיפה לא לפרט את אותם רגעים רעים וקשים שקרו שהובילו אותי לעזיבת ביתכם.

כשחשבתי לכתוב את המכתב הזה, ראיתי אותו כמטרה להוציא את כל מחשבותיי ותסכוליי על הקשר ביני לבינכם. אבל עכשיו כשאני באמצע לכתוב אותו, אני חושבת שכדאי שארחם עליכם בפרטים נוספים.

אני לא אסתיר את העובדה שאני פגועה מכם, פגועה מעצם העובדה שלא הרגשתי שיש לי הורים אי-פעם..

הורות בשבילי היא סלע. סלע שתומך בכל המצבים. בנפילות, בעליות, בשמחות ובעצבות. לא חוויתי הורים שכאלה. 

חוויתי הורים שראו לנכון "לחנך" אותי באלימות ללא הפסקה בין אם מילולית ובן אם פיזית.

אני יודעת שאינכם יכולים להבין שזאת הייתה המציאות שלי ומעדיפים לרוב לא רק להכחיש בכל תוקף אלא אפילו לומר שזה שקר וכזב.. 

אך אינני צריכה יותר את אישור החברה לעבר שלי. הוא שלי ולא של אף-אחד אחר..

אני רואה עכשיו רק את העתיד.

משתדלת כל יום להתעורר עם מטרה אחת - להתעלות על יום האתמול. מבחינת רגשותיי, כישוריי, הן החברתיים והן המקצועיים.

כל חג שעובר אני מתמלאת קנאה בחברותיי (שלא עזבו אותי לרגע) - שיש להן משפחה אוהבת ותומכת שלא עזבה אותן אפילו לרגע. אך אני גם גאה בעצמי באותם רגעים שבחרתי בעולם של שקט, עולם ללא כעסים/ריבים, עולם שפותח את ידיו בכדי לאמץ אותי לחיקו.

חשוב לי להבהיר שמכתב זה הינו לצורך התקדמות אישית שלי בריפוי הנפש ואיננו מהווה רצון לחידוש הקשר בנינו.

תודה לכם על הרגעים המעטים שבהם צחקתי מכל הלב (אני לא זוכרת אותם אבל כולי תקווה שאכן היו רגעים כאלו)

ילדתכם, ליאת

אמא ואבא,

7 שנים עברו מבלי שאשתמש בתארים אלו עם מילת השייכות בגוף ראשון (שלי).

אני מרגישה שאינני מכירה את האנשים שמאחורי התארים הללו כמו שהם אינם מכירים אותי.

אז אני, ליאת, הבת שלכם - עצמאית, נבונה, מוכשרת, גאה ולומדת כל יום את העולם שנפתח בפניה.

יש דבר שברצוני להודות לכם עליו - החיים - נתתם לי חיים ועל זה אני מודה לכם.

יש המון דברים שעברתי במהלך שנותיי אתכם - לא כולם היו מהנים ושמחים, אך אני מעדיפה לא לפרט את אותם רגעים רעים וקשים שקרו שהובילו אותי לעזיבת ביתכם.

כשחשבתי לכתוב את המכתב הזה, ראיתי אותו כמטרה להוציא את כל מחשבותיי ותסכוליי על הקשר ביני לבינכם. אבל עכשיו כשאני באמצע לכתוב אותו, אני חושבת שכדאי שארחם עליכם בפרטים נוספים.

אני לא אסתיר את העובדה שאני פגועה מכם, פגועה מעצם העובדה שלא הרגשתי שיש לי הורים אי-פעם..

הורות בשבילי היא סלע. סלע שתומך בכל המצבים. בנפילות, בעליות, בשמחות ובעצבות. לא חוויתי הורים שכאלה. 

חוויתי הורים שראו לנכון "לחנך" אותי באלימות ללא הפסקה בין אם מילולית ובן אם פיזית.

אני יודעת שאינכם יכולים להבין שזאת הייתה המציאות שלי ומעדיפים לרוב לא רק להכחיש בכל תוקף אלא אפילו לומר שזה שקר וכזב.. 

אך אינני צריכה יותר את אישור החברה לעבר שלי. הוא שלי ולא של אף-אחד אחר..

אני רואה עכשיו רק את העתיד.

משתדלת כל יום להתעורר עם מטרה אחת - להתעלות על יום האתמול. מבחינת רגשותיי, כישוריי, הן החברתיים והן המקצועיים.

כל חג שעובר אני מתמלאת קנאה בחברותיי (שלא עזבו אותי לרגע) - שיש להן משפחה אוהבת ותומכת שלא עזבה אותן אפילו לרגע. אך אני גם גאה בעצמי באותם רגעים שבחרתי בעולם של שקט, עולם ללא כעסים/ריבים, עולם שפותח את ידיו בכדי לאמץ אותי לחיקו.

חשוב לי להבהיר שמכתב זה הינו לצורך התקדמות אישית שלי בריפוי הנפש ואיננו מהווה רצון לחידוש הקשר בנינו.

תודה לכם על הרגעים המעטים שבהם צחקתי מכל הלב (אני לא זוכרת אותם אבל כולי תקווה שאכן היו רגעים כאלו)

ילדתכם, ליאת