קשר דם

היום נראה כרגע מכונן הרבה יותר.

לפני חצי שנה הייתי על אוטובוס בדרך חזרה הביתה (הדירה הזמנית, לא בית אמיתי) ואז ראיתי אותו נכנס.. שפוף וזקן. 

בהתחלה חיפשתי מקום מסתור כמו תמיד. אין לדעת כיצד הוא יגיב ואני צריכה לחפש מחסה.

צילצלתי בפעמון ונעמדתי. הוא ישב בגבו אליי ולא ראה אותי. שניה לפני שירדתי מהאוטובוס אמרתי "שבת שלום, אבא". 

הטון היה חזק ורגוע. הפתעתי את עצמי בהחלטה ובחוזק. 

ברגע שהדלתות נסגרו ראיתי הוא מסתובב אליי במבט מופתע. 

ישר התקשרתי לאפרת.. להודיע לה שלא תקבל את החדשות מההורים שלה אחרי שאבא שלי יפתיע אותם ויגיב באיזשהיא דרך. 

אין לדעת. תמיד צריך להיות צעד אחד קודם. אין להשאיר את הכוח בידיים שלהם.

מאז המשכתי להתחזק בעבודה עם ילדים שמראים לי שאפשר לשנות את העוול שנגרם להם בשנות חייהם המעטות. 

יום אחד כשהייתי אצל ההורים של אפרת. 

אביה ניגש אליי וסיפר לי שאבי היה בהלם מהמקרה באוטובוס ורצה לבדוק אם אני מוכנה לפגוש את אבי לאחר עשור שנים.

עניתי לו שאני לא שוללת את הרעיון אבל אצטרך לבדוק אם אני מוכנה נפשית למהלך כזה. 

מאז עברו עוד כמה חודשים.. ועוד כמה תזכורות..

בשבוע שעבר עליתי לגולן ודיברתי עם המטפלת (עובדת סוציאלית במקצועה) שלי והגענו למסקנה שאני מסוגלת לצלוח את זה. 

כמובן שהכל יעשה בתנאים שלי. זאת אומרת שאבי יצטרך לעלות לגולן בשביל הפגישה וגם שהוא יצטרך להבטיח שהשיחה תהיה משולשת ללא אמי. 

עדיין לא קיבלתי את הנכונות של אבי לשתי הבקשות המרכזיות ובשל כך אין גם מועד לפגישה. 

אני מצידי עושה עבודת הכנה עם עצמי. 

אף אחד (!) לא יודע מה זה להתכונן לשיחה כזאת. שיחה שבה אני צריכה להסביר לאבי את כל מה שהרגשתי במהלך עשור שנים מחוץ לבית ועשור שנים קשות בתוך הבית. 

העשור שחוויתי ללא משפחה וככל הנראה אמשיך לחיות כך. לא משנה כמה אנסה לשנות את החיים שלי בהווה העבר תמיד ישאר והצלקות תמיד יזכירו שאין לי באמת משפחה ולעולם לא אוכל לחזור להיות בקשר עם האנשים שקשורים אליי בקשר דם. 

זה מה שזה.. רק קשר דם!